לתגובות הקוראות

להחזיק מעמד /

מאת: נעמי

שלום,

שמי אלישבע, אמא לשלושה מתוקים.

את דרכי בעולם התעסוקה התחלתי כאשת כספים בחברה קטנה, שעם הזמן הלכה וגדלה, צמחה והתפתחה, ולאחרונה אף נמכרה לחברה ציבורית ענקית.

במקביל לשגשוג החברה, גם תפקידי שלי קודם ושודרג. הפכתי למנהלת כספים בסדר גודל שלא חלמתי, נפגשתי עם בכירי הכלכלנים במדינה, הכנתי דוחות וניתוחים מקיפים והובלתי בגדול מהלכים…

אהבתי את התפקיד, הוא התאים לי ואני לו, המשכורת היתה נוצצת, המעמד היה נכבד, וכל כולו נכנס במסגרת 7 שעות עבודה, כך שהרגשתי ממש מושלם מכל הבחינות.

רק מה, שה7 שעות היו "על הנייר". רישמית הייתי חתומה על חוזה של 7 שעות, שזה נשמע קורץ מאד, אבל בפועל – הפגישות היו מתקיימות לרוב אחר הצהרים, וכשמקדמים תהליך משמעותי וצריך להפיק דוחות ענק – השעה 3.30 לא יכולה בשום אופן לקבוע את סיומו של יום עבודה.

נקודת המפנה היתה יום חמישי אחד, הזמנתי את הורי לשבת,

והיתה לי גם תוכנית לערב.

ישבתי עם המנהל והכנתי חומר לפגישה חשובה שלו בערב, עשיתי מראש הכל כי קיוויתי כל כך לצאת אפילו מוקדם.

אבל, בשלוש וחצי זה עוד לא הסתיים…

נשארתי בעל כורחי (אל תשפטו אותי, לא הצלחתי לומר לא…)

ואז הוא אמר לי: "את חייבת לבוא איתי הערב לפגישה, אני לא אסתדר לבד"

בחמש הגעתי הביתה, נתתי נשיקה לילדים, ויצאתי, למרות הכל, לפגישה עם מנכ"ל של אחת החברות הגדולות ביותר.

מאוחר מאד בערב הסתיימה הפגישה ואני חזרתי הביתה,

בעלי קיבל את פני, אבל במקום "שלום" יצא לי בכי מר.

בכיתי את נשמתי ואת חיי, בכיתי שהתפקיד, והיוקרה, והמשכורת כולאים אותו במקום שאני לא רוצה להיות. בכיתי על בעלי וילדי ש"נגנבת" להם אישה ואמא פעם אחר פעם, בגלל משאבה רבת עוצמה שקוראים לה "עבודה", וכל המטרה שבשבילה אני יוצאת אליה יום יום – כדי שיהיה להם טוב, ברווח, בלי עול כלכלי… הלזאת יקרא טוב??

נרגעתי מהבכי, ובעלי הגיש לי את הטלפון:

"עכשיו, כשאת נסערת, טלפון למנהל!"

אפילו בעלי היה מופתע מהצורה שבה השיחה התנהלה, אבל הבהרתי לו, ממש בלי לתכנן, שאין מטרה בתפקיד שלי, אם זה על חשבון דברים החשובים לי יותר.

הרגשתי בעוצמה שבאמת כלום לא שווה לי, אם אני לא מצליחה לחיות כראוי, את התפקידים הכי בסיסיים שהם שלי, ואין להם שום תחליף…

היו עוד דיבורים בינינו, קשים יותר ופחות, כשבסופם הודעתי למנהל שיחפש מנהל כספים אחר.

והוא הגיע, מנהל הכספים החדש,

ואני לא מצאתי עבודה חדשה…

ה' בשמים זוכר ודואג… הוא הכניס מחשבה למנהל שחבל לוותר עלי, ושאשאר כמספר 2 בחברה – ברוך השם! אז הפרנסה תהיה,

אבל גם זה לא קל… חשבתי שאהיה גיבורה, אוותר על התפקיד ואמצא עבודה אחרת.

זה לא ממש נחמד להישאר בעבודה, לראות את המשרד שבו ישבתי מאויש באדם אחר, לקבל הוראות ממנו ולבצע עבודה פשוטה הרבה יותר. זה לא ממש נחמד, וזה אפילו ממש קשה…

לא עוד פגישות עם אנשים רמי דרג (במדרג שלהם כמובן), ניהול והובלה, תכנון ועשייה מאתגרת, וגם המשכורת – התקצצה. אבל כבר אמרו חז"ל – ואני מרגישה זאת טוב מאד על בשרי ונשמתי – "טובה פת חרבה ושלווה בה". לא ירדנו למשכורת רעב, ב"ה, והפת שלנו רחוקה מלהיות חרבה, אבל שלווה, הו כמה שלווה היתה בה, במשכורת המוקטנת.

המשפחה קיבלה אותי בחזרה, וגם אני מרגישה פתאום יותר מחוברת…

זהו. ההתמודדות עדיין קיימת, מן הסתם כל עוד אני שם בעבודה, אבל ברור לי לחלוטין שעשיתי מעשה נכון.

 

כי אף משכורת ושום תפקיד לא שווים פגיעה בי, ובמעמדי האמיתי כרעיה וכאם.

 

תגובות הקוראות לסיפור להחזיק מעמד

בכדי לראות את התגובה לחצי על הכותרת.

אלישבע היקרה, אמא שעזבה משרה נחשקת כדי לזכור להשקיע את הזמן והכוח בדברים החשובים

קראתי את מכתבך, והערכתי את הצעד הנועז שעשית

אני מוכרחה להוסיף על כך משהו :

ממכתבך עולה הבעייתיות במה שעסקת כעניין של עבודה על חשבון זמן האיכות בבית

אך חובה לדעת כי זו הבעיה קטנה לעבודה מהסוג שתארת! 

הבעיה העיקרית היא: קירבה יומיומית ותקשורת משותפת עם אנשים חילונים, אנשים חטאים שחובה עלינו כנשים שומרות תורה ומצוות לברוח מהם כמאש. שכל עולמם רחוק מרחק מזרח ממערב מהעולם שלנו.

 

האם אפשר להשאר טובה ותמימה כמימות הסמינר אחרי התרועעות של שנים עם אנשים כאלו?

האם עולם המושגים שלך, והשמרנות שלך כאשה חרדית יראת שמים נשארו כשהיו מימים ימימה? 

מבדק קל ופשוט מאד יוכל לתת לך תשובה לשאלות אלו: בדקי עצמך, עם מי תרגישי יותר בנוח להתרועע, עם אישה מהעבודה שלך, כלכלנית כמוך, אך רח"ל- חילונית, או עם אישה חרדית פשוטה, לא אשה קרייריסטית, ולא אחת ששואפת להגיע לשם? אם את (וכל מי שקוראת תגובה זו) חושבת שתהיה לך שפה משותפת עם הראשונה – אות הוא שמשהו השתבש. 

בתקווה שאך טוב יצא מכל פעלינו, ויש"כ ל"שמורה" שאוחז בחוד החנית של חיזוק נשות ישראל העובדות,

אני לא מאמינה שזה מה שאני קוראת!!!

איזה תזמון שמיימי!

 

אני עובדת כארבע שנים במשרה מהנה, מאתגרת ומעניינת כמנהלת משרד. העבודה מתאימה לי בול מהרבה בחינות.

בשנתיים האחרונות המשרד מאד גדל, ואיתו גדלה המשרה שלי. הקפדתי מאד לא לחרוג ולא להוסיף שעות, וגם הצלחתי, אבל מכיוון שקיבלתי יותר עבודה ולא הוספתי שעות זה גרם לי ללחץ מטורף. והלחץ השפיע עלי מאד גם בתפקוד בבית.

יש לי חמישה ילדים בלע"ה. אני מגיעה הביתה בארבע עייפה. הולכת לנוח שעה. אני עייפה ועצבנית עד שהם הולכים לישון. הבאתי הביתה עוזרת לניקיון ועוזרת לקיפול כביסה. זו עזרה הכרחית, אבל בעמקי הלב אני מרגישה שזו לא בחירה נכונה. המקום שלי הוא לא במשרד אם אני לא מצליחה להיות אמא.

 

אז זהו, לפני מס' שבועות החלטתי לעזוב. לא ממש עכשיו, אלא בעז"ה אחרי הלידה המתקרבת (כדי לנצל את פיצויי הפיטורין כחוק :))

עוד לא הודעתי למנכ"ל על העזיבה המתוכננת.  אני בטוחה שהוא ינסה לשכנע אותי להישאר, כי הניסיון שלי שווה הרבה. והאמת היא שאני פוחדת שאשתכנע. במיוחד אם השכנוע יכלול תוספת משמעותית במשכורת.

 

מה שקראתי עכשיו מחזק אותי מאד! 

אני יודעת שהתפקיד שלי הוא קודם כל להיות אמא ורק אח"כ לעזור בפרנסה. אבל יש פער בין הידיעה בשכל להרגשת הלב. באופי שלי אני מנהלת. אני נהנית מאד בעבודה (טוב, בלי הלחץ…) וההחלטה הזו קשה לי.

 

אני עכשיו הרבה יותר שלמה עם זה.

תודה ושוב תודה!

שמעתי משהו כ"כ יפה מהרב מלאך:

בפדיון הבן הכהן שואל את אבי הבן, מה אתה מעדיף- את סלעי הכסף או הבן.

מובן שהאב בוחר בבן….

מובן?! לא ממש מובן!

כמה הורים ל"ע פשוט בחרו בסלעי הכסף ע"פ ילדיהם…..

אשריך שהשכלת לבחור!

מחזקת את ידיך, עשית מעשה שלעולם לא תצטערי עליו

עוד כמה שנים הילדים יגדלו ובמבט לאחור תראי הרבה יותר כמה טוב עשית ש"חתכת" את השיעבוד הזה לעבודה.

ודבר נוסף שהרווחת- "קדש עצמך במותר לך"

לנסוע לישיבות מחוץ למשרד עם גבר- אולי לא אסור, אבל וודאי מוטב שלא

חזקי ואמצי! עשית צעד לא פשוט, צעד נכון. אבל לא קל.

ד' יהיה בעזרך!

קראתי את הסיפור והרגשתי גוש גדול שעולה ועולה בגרון. גוש כזה שמביא אחריו דמעות.  

אני כל כך מתחברת!! אנחנו פשוט נ-י-ק-ר-ע-ו-ת בין יכולות גבוהות ורצון למצות את היכולות ובין המעצור שאנחנו שמים לעצמינו כדי לשמור על חיי הבית והמשפחה. ואצל כל אחת הגבול הוא במקום אחר לפי הסיטואציה שבה שם אותה ד'. ולפעמים הגבול הזה הוא לא כ"כ ברור.. האם עברתי את הגבול? או שאפשר לעשות צעד כזה או אחר בלי לפגוע?

שד' ייתן לך המון כח לעמוד בקושי שאת נמצאת בו שמשפחתך וביתך יהיה תמיד במקום הראשון ויחד עם זאת תרגישי שאת ממצה את יכולתייך.

הצעד שעשית הוא עוצמתי!

תודה על השיתוף!

הלוואי שהגבול יהיה לכולנו ברור ונסיון ההתקדמות וההצלחה והמימוש העצמי לא יסנוור את רצוננו האמיתי.

פשוט אלופה!

תזכי להמון נחת מהמתוקים האלו. בטוח!

מרגש!!!

בברכת הבנים בערב יום כיפור אומרים "ויזמין לך פרנסתך… פרנסה שתהיי

פנויה לעבודת השם".

לא רק פניות בגוף, אלא גם ובעיקר פניות בנפש, בלב, בנשמה.

פשוט צריך להתפלל על זה.

מסכימה עם כל מילה….

גם אני התמודדתי בעבר עם הבעיה הזו… עד שעברתי עבודה…

תודה תודה.

גם על הקובץ המצורף על אמהות. ממש מחזק ומשמח.

לעניין הסיפור – את ממש ממש אמיצה.

זה באמת ניסיון גדול יותר להיות באותו מקום ובמשכורת מוקטנת.

אבל את תראי שחוץ מזה שזה שווה חיים, זה שווה גם כסף.

עוזרת בית וטיפולים רגשיים לא עולים פחות … 🙂

למרות שאני בעד עוזרת בית.. אז אולי – מבשלת לא עלה פחות .. 

ואם כבר מדברים , אפילו שעתיים בשבוע משנות את כל התמונה

אני התחלתי להעזר בבחורה, בעיקר בזכות לאה שכתבתי לה על שעות שאני נדרשת לעשות בעבודה

היה לי מאד קשה למצוא, אבל עכשיו בחופש ב"ה מצאתי. 

לא יאומן כמה שזה זול (לא הרבה יותר יקר מבייבי סיטר) וכמה שזה עוזר

איך חברה אמרה לי ? את לא יודעת כמה רוגע יש בבית כשהגרביים מחוברות אחת לשניה ואין ערימות כביסה בכל מקום …

ממליצה בהחלט !

תודה על הכל ובשורות טובות =!!!!

מדהימה!

חיזקת אותי מאודדדד

אני עובדת משרה מלאה במשרד ולוקחת גם עבודות פרטיות

עד שהרגשתי שאני עובדת כל היום וכל הלילה

אפילו שאני רווקה ואין לי מחויבויות אחרות

החלטתי להפסיק לקחת עבודות נוספת

ולהיות יותר עם המשפחה, לעזור לאחיותי הנשואות עם ילדיהם

אני מרגישה שאני ממלא את הארנקים שלי למעלה בשמים

וזה הרגשה נפלאה!

פחות עושר אך בהחלט יותר אושר

והמשפחה גם מרגישה מה חשוב לך באמת

ה' עוד יפנק אותך… תזכי לאושר שמחה ונחת

אני נהנת ומתחזקת מהסיפורים והתגובות היפיפיות שלכם

אין מילים…

אני ממש בהלם מהבכי שתקף אותי מלקרוא את התגובות ולהרגיש כמה בנות מזדהות עם המאבק היומיומי שלי ועם הדילמות שלי… באמת שחשבתי שרק עלי זה עובר המתח הזה

גיליתי כמה מקומות שקצת ירדתי בהם לאחרונה וחשבתי לתומי שאולי פשוט נהייתי יותר 'נורמלית' יותר מסוגלת לומר שלום ובוקר טוב ואפילו לענות בחביבות שהשם ישמור ופתאום התגובות שלכם הוכיחו לי שצדקתי בתחילת דרכי וממש לא הגזמתי ואין לי שום צורך להתגמש או להתנרמל.

התחושה הקשה שלי היתה אחרי שהייתי אמורה לצאת לאיזה סיור עם חברה ועם הרכז, ומתוך חוש פנימי החלטתי לצאת לפניו להגיע למקום האתר כי לא יכולתי לדמין אותנו הולכות איתו ברחוב,  מה הקשר??

אבל אחר כך כשהוא שאל איפה היינו, נחלשתי והרגשתי שאני לא בסדר ואני מגזימה וכו'… והיום הקשר איתו יותר זורם…. הלוואי שתתנו עצות איך לתקן נפילות קטנות שנפלתי ולחזור למקום הנכון

תודה רבה רבה!!!

אלישבע, 

כל הכבוד!

 לך! ולבעלך!

מקווה בשבילך שאת רגועה עם החלטתך,

כי עשית את זה ! ובגדול!!

והשכר שמור לך , בזה, ובבא. 

מעריצה.

כל כך אמיתי ונכון….

ואשרייך שהגעת למסקנה האמיתית הזאת ולא נתת לאפסים בתלוש להחליש את הקו החשיבה הפשוט והנכון 

מקנאה בך!!!!! שאזכה גם להגיע לאותו צעד שלם ובטוח ולא להיות משוחדת באור הקריירה,

שנזכה תמיד להרגיש שהעבודה היא למען המשפחה ולא על חשבון המשפחה,

ולא לשכוח מהי המטרה ולא לאבד את הכיוון בדרך ולשנות מסלול,

חיזקת אותי מאוד מנסה לעצור את עצמי לפני שאגיע למצב הזה

 

לאמא לשלושת המתוקים, 

שמחזיקה מעמד, 

אין כמוך!

אילו כוחות יש לך!

מחזיקה לך אצבעות, 

דודה לשלושת המתוקים.

שלום וברכה,

אהבתי מאד את מה שכתבתן בפיסקה שהתחילה במילה "ברשותכן…"

דווקא בגלל שאני בדר"כ לא מהמגיבות , בכל פעם שאני רואה שקיבלתן תגובה שיש בה צד של ביקורת,זה כואב לי , 

אני בטוחה שיש כמוני רבות שרוצות לפרגן , אבל לא מגיבות(חוסר זמן או חוסר יכולת או יצר הרע שמשכנע שאין זמן…)  ורציתי להגיד שתדעו שבטוח רוב הקוראות יש להן רק מילים טובות לומר!

ישר כוח על כל המאמצים  !ישלם ה' פועלכן!

ובקשר לסיפור הנוכחי- מזדהה ושמחה בשבילה ! הלוואי על כולנו!

ואו. אני ממש מעריצה אותך.

כל הכבוד.

הלוואי שכל האמהות בישראל יזכרו כמוך מה התפקיד הראשי שלהן,

לפני כל תפקיד אחר.

מחזיקה לך אצבעות.

כל הכבוד לה אמאלה !לא יודעת אם הייתי עומדת בזה