לתגובות הקוראות

אין "צורך"/

מאת: נעמי

שלום וברכה.

קראתי את הסיפור שפירסמתם בשבוע שעבר על חני,

והתחברתי לכל פסיק ואות. הרגשתי כאילו קיבלתי חיזוק משמיים, מדויק ונכון.

 

ברשותכן, אני מספרת את הסיפור המבייש שלי, ומשתפת בחילוץ מהבוץ בו שקעתי, וכמעט איבדתי בגללו את היקר לי מכל:

אני בעלים של חברת פרסום בדיגיטל, ויש לי שתי עובדות.

התחלתי את עבודתי ככותבת תוכן שיווקי בעבודה נוחה מהבית, רמת סינון מהודרת במיוחד.

כעבור כמה שנים, לאחר שהתייעצנו עם הרב של בעלי, פתחתי משרד פרסום.

הכל היה טוב ויפה, וכשר וחלק. אבל גם מחליק.

הבעיה התחילה כשהיה צורך לערב פרסום בדיגיטל- רשתות חברתיות וכדומה.

זה לא קרה ביום אחד, אבל עם גדילתו של המשרד וההתבססות בשוק, הורדתי לסינון פחות מוקפד, ומשם – לסינון הכי בסיסי.

רק שתבינו,

כשבעלי ואני התחתנו, אמרנו יחד – מחשב לא יכנס אלינו הביתה!

לכן חשוב לי להעלות למודעות את הקונפליקט הזה – מצד אחד יש פה כלי הרסי ומסוכן, שהיה ברור לי שאצלי בבית לא תהיה לו דריסת רגל,

ומצד שני, (ושלישי ורביעי… ליצר הרע יש הרבה דרכים ואין סוף שכנועים להשתחל למקומות ש"שווים" לו) – אנחנו חיים בעידן טכנולוגי, הרשת היא אמצעי פרסום מעולה, ובדיוק בנקודה הזאת העבודה שלי כובשת בהצלחה מסחררת, שב"ה אני מנצחת עליה בגדול!

עם הזמן הרגשתי איך אני מדרדרת עוד ועוד,

עד למצב שהתביישתי להשתייך לקהילת השמורה. כי בואו נודה באמת – שמורה אני לא!

במקביל להורדת רמת החסימה, חרג השימוש במחשב מבלי משים מגבולות צרכי העבודה. כי כשהכל זמין – איך אפשר לא להזמין? וכשהכל קורא – איך אפשר לא לראות מה קורה? ואם פעם – פעם, אי שם בתחילת החיים, הגישה שלי אליו היתה כ"מוקצה מחמת מיאוס", ורק "מחמת חסרון כיס" הכנסנו אותו הביתה, הרי שעם הזמן כל מיני דברים השתחלו לקטגוריה של "צורך גופו ומקומו", הפכו אותו ל"כלי שמלאכתו להיתר", ודי נשכח ממני הרתיעה הראשונית שאני מתעסקת עם "בסיס לדבר אסור"…

ואם בתחילה המחשב נועד לצרכי עבודה וענה על השאלה "למה כן?", עכשיו הגעתי למצב שהוא חלק מהחיים שלי, ותנו לי תשובה ל"למה לא?".

זה מספיק גרוע וחמור כלפי עצמי והנשמה הטהורה שבי, אבל מכחו של חוק כלים שלובים של עקרונות וערכים שזורם בין הורים לילדים – היחס הסלחני ו… אפילו האוהד לשימוש החופשי במחשב חלחל גם לילדים…

והם, עם החיישנים המחודדים והמדויקים שלהם, קולטים אותנו טוב מאד… לטוב ולמוטב.

גם אצלם נעשה המחשב כחלק בלתי נפרד מהאווירה בבית, ואם לי מותר – אז גם להם…

המפנה המטלטל הגיע מהבן שלי –

ילד חיידר מתוק, שהיה הולך ללימודים בחשק ובשמחה, ורק ביקש אחר הצהרים קצת סרטונים ומשחקים "עם הכשר"…

מכאן, הדרך למדרון היתה מהירה.

ההשפעה חלחלה וחדרה עמוק – פתאום היה קשה לו להתרכז בחיידר…

הוא כל הזמן חושב על הסרטים הנוצצים והחוויתיים, על משחקים ושיאים, וכל העולמות הווירטואליים שקורצים לו מהמסך,

שהם פי 100 יותר עוצמתיים מדף המשנה או הגמרא.

 

ואז, רגע לפני שהרמתי טלפון למטפלים רגשיים…

החלטתי.

יש דברים שבידיי לעשות.

אני מחליטה לעשות שינוי עוצמתי במיוחד.

המחשב יחזור למקומו ולמעמדו ככלי עבודה בלבד. אין קליפים, אין סרטונים, אין משחקים, לא מהרשת ולא משום מקור אחר.

הילד שלי יישאר יהודי, הילד שלי ירצה ללמוד תורה ושם תהיה עיקר המחשבה שלו.

הנשמה שלי חייבת להישאר טהורה. למעני ולמען הדורות הבאים.

מי שזכתה ורגליה לא התבוססו בבוץ הזה – לא תבין לעולם כמה קשה להיחלץ ממנו, ואשריה שכך.

אנחנו נעבור לסינון המהודר. תהיה התוצאה אשר תהיה,

גם במחיר של פחות פרנסה.

לא אתן לסיסמה של "צרכי פרנסה" לכבוש לי כל חלקה טובה.

 

השינוי הזה התרחש לפני יום בדיוק, והיום קיבלתי את המייל של חני.

כל כך התחזקתי, ועל כך אני מודה לכם,

 

אילת.

 

תגובות הקוראות לסיפור שירי הרס

סיפור מרגש!!!

את גיבורה!!!

כמו כל האמהות היהודיות בכל הדורות,

שנתנו את הכל למען הילדים ולמען התורה….

לא מקנאה בך בנסיון הקשה הזה,

כן מקנאה בך שהצלחת לצאת ממנו בכבוד!

שלום רב,

אין לי מילים להודות לכן,

אתן פשוט מקסימות !

המשכנה לעורר, להתריע, לטלטל ! ובעיקר לשמור !

בכדי שנגיע כולנו לרמת השמירה הגבוהה  ביותר !!!

ובכך לשמור על צביון האימהות הקדושות של עמ"י

המכין את עצמו לגאולה הקרובה והמידית במהרה בימנו, ממש !

חזקו שמרו… ואמצו

ואל תרפו…!

שלום וברכה,

כמו כולן אני אכתוב גם על העוצמה המרגשת ומחזקת כל שבוע. 

פשוט מחכההההה ליום שלישי לקבל את הסיפור השבועי, ועכשיו כשהתחילו התגובות – עוד הרבה יותר.

אני מרגישה שחלק מהתגובות ממש מוציאות לי את המילים מהפה ולעומת זאת נהנית לקרוא עוד כיווני חשיבה שלא עלו לי בראש בכלל.

מדהים!

 

שוב תודה על הכל, אני פשוט לא מצליחה לתאר כמה אתן מדהימות ונותנות בכל שבוע מחדש.

 

שלום וברכה,

אני מרגישה חובה בסיסית להגיב על כל הספורים האחרונים .

אני ראיתי שאין דרך אחרת אלא לשמוע דעת תורה .

אני לא פותחת שום אתר ולו זה יהיה אתר בנק מבלי לקבל אישור מרב שמומחה לעניני תקשורת!!! (אני משתייכת לקהילה גדולה שיש לה ממש ועדה לענינים האלה .)

והלב הרגוע שווה הכל , אני פשוט משחקת ראש קטן בענינים האלה …(למותר לציין שאני מקפידה לשמור על ההוראות שאני מקבלת .)

והבא ליטהר מסייעין בידו …

וווואאאהווו

אני פשוט מרוגשת מהסיפור.

אני כותבת מהצד ההפוך מעצבת גרפית שעבדה במשרד דיגיטל,

ונהייתי עצמאית

וכולם משכנעם אותי אל תעזבי את הנסיון שצברת בדיגיטל…

תתקדמי בדיגיטל…

ב"ה אני כל הזמן עוצרת ואומרת לא!!!

ראיתי מהצד כמה זה גרוע..

וכשקוראים כזה סיפור זה מאותת לך להמשיך להזהר ולא להשבר לרוחות

תודה לך אילת ששיתפת

את הכי גיבורה בעולם!!!!

זה צעד מטורף!!!

מעריכה ממש

וחייבת שתמשיכו לשלוח את החיזוקים האלה

איילת ! כל הכבוד!

אנחנו בתקופה כ"כ קשה ומבלבלת !

וב"ה שתפסת את עצמך עכשיו מאשר לעולם  לא,

עלי והצליחי – והבא להיטהר מסעין בידו!

אני קוראת כל שבוע את הסיפור והתגובות,

ואני תוהה לעצמי – מה הפתרון????

מה הגבול???

גם אני הבטחתי לעצמי שלא יהיה מחשב בבית, ואינטרנט הס מלהזכיר…

אבל החיים מראים לנו שלא כל מה שבחורת סמינר חושבת זה גם מה שקורה בחיים,

אז כמו שהבית שלי לא נקי כמו שדמיינתי והאוכל… כך גם הכנסתי מחשב + אינטרנט (חסום!) לעבודה מהבית, כמובן עם אישור רב.

ואמרתי לעצמי שזה יהיה רק לעבודה…

אבל בינינו אם יש מחשב, לא תשמרי בו את התמונות שצילמת את הילדים? לא תדפיסי להם ציורים? תמשיכי לקנות חוברות לצביעה במחיר מפולפל???

אז תוך יום! הם רק רצו לראות תמונות, והבן החמוד שלי הסביר לי שהמדפסת יכולה לצלם דפים – הוא ראה את הגננת בחידר מדפיסה להם במשרד, והמחשב כבר לא רק לעבודה 🙁

ואני באמת תוהה מה נכון לעשות?

לחיות כמו לפני 30 שנה?

אפילו כשהייתי ילדה שמרנו תמונות ושיחקנו במחשב, אז היום לא?!

תזכו למצוות רבות!!!

אני ב"ה לא במקומות הללו, אבל בעוד שפעם לפתוח את האינטרנט כדי לבדוק דרכי נסיעה היה ברור לי שלא (ויש לי חסימה של נטפרי)

כיום לצערי זה ממש לא ברור, וזה ממשיך לעוד כיוונים רבים רבים.

אני עובדת מהבית והגישה זמינה וקורצת וממכרת (אפילו ברמת החסימה הגבוהה).

נתתם לי כח לחזור להיות שמורה כמו פעם..

ומעריכה מאד מאד את המספרות היקרות, ד' יתן להם כח וס"ד להמשיך לעלות.

שלום!

קראתי את התגובה  ל"שירי הרס" שנקראת "התהליך הכואב",

ואני חושבת שזה מאד נכון מה שהיא כותבת שם, אני ראיתי שתהליך שמלווה בהתגברויות קטנות הוא התהליך הנכון והוא יהיה תהליך חזק ואיתן בעז"ה ,

לוא דווקא בגמילה באינטרנט אלא בכל גמילה שהיא.

הנקודה של סינון מהודר כן צריכה להיות חד משמעית לכאורה, תלוי במי המדובר ומהי רמתו.

ולחזק את עצמנו, שכל התגברות היא מעשה גדול כלפי שמיים ולא לזלזל, רק כך מתקדמים בחיים אחרת מתייאשים ורק הולכים אחורה.

אני מסכימה עם התגובות לגבי המושגים שאין לי צורך להכירם, אבל האמת שכן הזכרתם אותם בסוג של רמזים , אבל אני ממש מבינה אתכם, יש אחוז כ"כ גדול שכן נמצא שם ואני רואה לפי התגובות שהרבה מאד באמת התחברו לסיפור הזה וזה לכאורה כן טוב.

שלום,

רוצה לומר תודה ע נ ק י ת על הדבר המקסים הזה שנקרא שמורה ובמיוחד על הסיפורים האישיים המחזקים.

כל פעם מחדש אתם נותנים לי כח, חוסן והארות חדשות.

שמעתי כבר הרבה הרצאות על סכנת האינטרנט ועל הנסיונות השונים בעבודה,

אבל אף פעם לא התחברתי מספיק, תמיד הרגשתי שהמרצה לא באמת מבין את הקושי והנסיון, לא באמת יודע מה זה ולא מספיק מדבר בשפתי.

אבל בסיפורים שאתם שולחים לאחרונה אני מוצאת את עצמי כל כך, ומתחברת חזק, אלו נשים שעברו חוויות דומות למה שאני מכירה, שיושבות בתוכנו, זה נותן כח עצום!

ישר כח!

 

 

חזקי ואמצי

ובעז"ה תראי סיעתא דשמיא 

וואו!

אין לכן מושג כמה הסיפור של השבוע ושל שבוע שעבר נוגעים ללב

וכמה כל אחד מהם ממחיש עד כמה אנחנו כולנו טובעות או עלולות לטבוע בבוץ הקשה והטובעני הזה,

כל סיפור כזה נותן כוח ומחזק מאד לעמוד בפרץ הפיתויים של היצר שקיימים בנו ומטרידים ולא עוזבים אותנו ולא נותנים מנוחה עד שנהיה טרף לשיניו של היצר הרע!

הסיפורים האלו ממחישים לי עד כמה אנחנו בדרך הנכונה, ממה להזהר יותר ולמה להתקרב כמה שפחות!

אני מוצאת את עצמי מחכה בקוצר רוח ליום שלישי ולסיפור שישלח!

 

תודה,תודה ושוב תודה!

שלום,

ראיתי את התגובות על הסיפור מלפני שבועיים- "שירי הרס"

וכן ראיתי את הסיפור של השבוע- אין "צורך" שעסק באותו נושא.

ראיתי את התגובות הראשונות הנדהמות והמזדעזעות ל"עומק הבור" שאליו הגיעו מנויות שמורה,

וכו' וכו',

מניסיוני- גישה לאינטרנט לא מסונן זה פשוט פתח להמון דברים וידע כולל דרך אתרים "דתיים" ו"חרדים" כמו כן סביבת העבודה עלולה לחשוף אותנו גם כן למושגים שלא הכרנו,

לאף אחד ואחת אין אפוטרופוס בנושא ומאד בקלות ניתן להגיע למידע שבחיים לא דמיינו שנגיע אליו,

זאת המציאות, ולכן טוב שפרסמתם סיפורים כאלה,

 החשיפה היום היא מאד גבוהה ומי שמתפלא איך הגענו לכזה מצב או כל הבעת זעזוע אחרת מהסיפור הקשה פשוט לא מכיר את עולם האינטרנט היום.

להיפך, חייבים להכיר שזו המציאות כי רק כך נוכל להתמודד איתה.

אם נתעלם ונגיד אני צדיקה לי זה לא יקרה- אז זה ודאי וודאי עלול לקרות.

צוות השמורה היקר!

אני רוצה המון פעמים להגיב ולא מגיעה לזה, תודה על הכל!!

תמשיכו לעורר ולצמרר. אל תרפו!!

אשמח אם תפרסמו –

כמה מילים לחברת החדר שלי בעבודה:

 

כולנו מסכימים עם זה שאינטרנט (מסונן, מסונן!) – כל ההיתר שלו הוא לצורכי עבודה ולצרכים טכניים שונים שאין ברירה אחרת מול משרדים ממשלתיים, בנקים וכדו'.

אז תגידי חברה לחדר מתוקה וצדיקה שלי (באמת!!) , יש לי שאלה שממש בוערת בתוכי:

למה אני רואה אותך כל יום עם הקפה בבוקר (ובצהרים ולפני ואחרי…) משוטטת באתרי חדשות?

ולמה שלחת לי מקודם לינק למתכון ממש ממש מוצלח שמצאת באתר קולינרי מעולה??

למה את מקריאה לי מידי פעם "קטעים נבחרים" ממאמרים מעניינים בנושא עיצוב או משהו אחר שקראת ברשת?

ולמה כשאנחנו מדברות סתם בענייני העולם ואנחנו לא בדיוק זוכרות משהו, את מיד בודקת מה יש ל'גוגל' לומר??

זה כואב לי, באמת. וזה כל כך מחליש!

אני נחושה להשתמש באינטרנט המסונן שלי (בעבודה) לצורכי עבודה או לצרכים ממוקדים מאד וקצרים מאד. 

אבל הקלות שבה את ועוד רבות מסביבי מרשות לעצמן להתמכר לנוחות של האינטרנט בכל שטחי החיים, כל כך מבלבלת אותי!!! 

אני מוזרה?

 

שלום וברכה

 

אני רוצה להעיר משהו קטן, לגבי התגובות:

 

אני רואה הרבה תגובות מזועזעות והמומות, נוזפות ומחנכות – או בקצרה: שופטות.

 

אני חושבת שמה שיפה ומחבר ומקרב בשמורה שלנו, הוא המקום שיש לכל אחת שרוצה להיות שמורה.

אנחנו לא מסווגות לסמינר מסויים, ולא בודקות האם הבעל אברך או לא. וגם לא מקום הלימוד של הילד.

כל אחת שרוצה להיות שמורה, מתקבלת בברכה, ואין לנו לשפוט מה ההתמודדויות שלה ומה הנסיונות.

אני רוצה להוסיף שגם בכנסים (נו, מתי יהיה עוד אחד??) התרחב ליבי לראות את המגוון הרחב שבא להשתתף ולהתעלות בכנס – ממטפחת, או כובע על הפאה, ועד פאת סרט וכו וכו

אומנם ילדינו מן הסתם מתחנכים במקומות אחרים, אבל כולנו יוצאות מהחממה אל העבודה המרוחקת – לכולנו.

מול אויב משותף – כולנו אחיות 

 

כולנו בנות של הקב"ה, כולנו מתמודדות וכולנו אהובות. בואנה נעזור אחת לשניה – לכולנו מטרה משותפת – לחזור בשלום הביתה, טובות אולי יותר מאשר יצאנו ממנו.

שלום

 

ברוך ד' אני חוסמת את האינטרנט חסימה הרמטית-הרמטית-הרמטית, והוא משמש רק לצורכי עבודה.

והסיפורים של שבוע שעבר והשבוע לכאורה מפלנטה אחרת לגמרי ממני

אבל אני יודעת שהם באמת ממש ממש לא רחוקים…. הם לצערינו קרובים מאוד…. יצא לי הכרות עם סיפור דומה…. רק שאין לו סוף טוב….

 

הסיפור של חני ואיילת הם לא היה סיפורים רחוקים. הוא סיפור של הרבה נשים צידקניות ואולטרה-חרדיות (או שהיו פעם צידקניות ואולטרה-חרדיות…) שחיות בדור הזה ופעם אחת בטעות ואפילו באונס לא שמו לב והיצר הרע הצליח איכשהו להשתחל להם. וזוהו – הדרך משם ועד תחתית התהום קצרה מאוד….. היא ממש לא רחוקה….

 

כשנמצאים בצד השני של הגבול זה נראה רחוק, וזה נראה ממש מזעזע, וזה נראה שצריך ממש ממש להדרדר בשביל לראות ולדעת כאילה דברים.

אבל זה לא נכון! זה קרוב מאוד, ממש ממש קרוב במרחק נגיעה. אפילו יותר קרוב מלדבר בטעות לשון הרע, ויותר קרוב מלהזיז מוקצה בטעות בשבת.

מעידה קטנה, אי שימת לב, חולשה זמנית, והופ- את עמוק בפנים ולא מאמינה לעצמך איך הגעת לשם

והכי גרוע- אף אחד לא יודע….

נשים בדור שלנו צריכות לדעת איזה דובים מתחבאים להם בתהום. צריכות לדעת ממה להיזהר. צריכות לדעת מה "בשום פנים ואופן לא" למרות שהחברות טוענות שאין בזה שום בעיה הפוך- ממש מתחזקים מזה….

 

 

אני מבינה את אלה שמזדעזעות, אבל שיזדעזעו, ויזדעזעו עמוק מאוד, ככה הם לא ירפו לשניה מהחבל ויחזיקו בו חזק בכל הכוח,

כי הרפיה הכי קטנה- וגם המזדעזעות הכי גדולות – יפלו לתהום הזו. בדור שלנו לאף אחד בעולם אין שום ביטוח.

כל אחת בדור באוכלוסיית הסיכון – ק"ו כאלה שכבר יש להם אינטרנט או לפחות מייל.

 

בא לי לבכות.

עוד פעם זה קורה.

אני פונה מעל במה זו לכל אחת ואחת.

למה את לא מבינה שאם את לא נמצאת בנסיון מסוים, זה לא אומר שכולם כמוך?

למה את בטוחה שרק הנסיונות שלך הם בגדר הנורמה ושל האחרים – זה כבר לא ניסיון אלא חציית גבול?

למה? למה? למה?

את יודעת מה זה עושה לקרוא כאלו תגובות???

את יודעת איזו הרגשה זה נותן???

אני מקווה שלא תדעי. בשבילך. 

אבל שתדעי שזה כואב. חזק. עמוק. הכי שאפשר.

את נותנת הרגשה שאת הכי טובה מכולם ואנחנו, שהשם ישמור.. 

את לא מבינה איך הגענו לכאלו מקומות.

איך הבאנו את עצמינו לדיוטה התחתונה הזו.

את לא מבינה איך אדם הורס לעצמו בידיים.

אבל תביני, זה נסיון!!! נסיון!!! כמו שאני לא מתנסה בנסיונות שלך ולא שופטת אותך על הדרך שלך, אל תשפטי אותי.

ותביני שאם נשים באות ואומרות שרע להם עם זה וקשה להם עם זה. והם נפלו ורוצות לקום, אז אל תבואי ותגידי להם מילים מייאשות. ושאם הם כבר ראו את הזבל הזה, אין להם תקנה. מה את רוצה שהם יעשו? ימשיכו לראות? 

תשנו את החשיבה הזאת!!! תשנו!!! היא מעוותת לחלוטין.

אם אלוקים שם אותנו בנסיון הזה, מי את שתבואי לשפוט?

את לא רוצה שישפטו אותך, אל תשפטי אחרים.

אם את מסוגלת לתת כוח וחיזוק – תני בשמחה. קשה לך, יש לך השגות – תשמרי אותם בלב שלך, בינך לבין עצמך. 

אני בטוחה שלא זאת המטרה שרצית להשיג, אבל לא ידעת באיזו דרך להשתמש. וחבל… 

לא יודעת אם הבנת.

אבל אני הייתי חייבת לפרוק.

שמורות יקרות,

קראתי את התגובות על הסיפור של ששירי הרס וכאב לי. בעיקר בגלל שהסיפור הזה מן הסתם יגרור תגובות דומות.

כאב לי לראות עד כמה החברה שלנו לא יודעת לקבל ולחבק חזרה את הקמים לאחר הנפילה.

משהי רשמה שמגיע לה כל הכבוד אבל אסור לשכוח שאין שום סבון שיוכל לשטוף את הנשמה שלה.

רציתי רק להזכיר לך מהו המקום שבו עומדים בעלי התשובה…מקום גבוה מאוד.

אנו נמצאים בדור שהדברים האלו לצערנו תופסים מקום מאוד משמעותי. זה נוכח. וזה קרוב לכל אחד!!

למי יש את הביטחון לא ליפול??

אני, (ועוד בנות רבות שהן חלק משמורה… אבל אדבר בשמי בלבד ) אולי לא מכירות את כל המושגים המדוברים.

אבל הניסיון מוכר. ובהחלט שמחתי לקרוא על הכח שהיה להן לקום ולעשות החלטה,לעזוב את כל מה שקורץ ונוצץ וביננו- זמין ונגיש וחוסך מלאאא זמן (וכסף)!!

ובדיוק כמו שהם הגדירו- זה כמו לחתוך חלק ממך.

נעים להכיר, דור 2019 על כל מעלותיו וחסרונותיו.

הדברים האלו עומדים לנו מול העיניים. לא ניתן להתעלם מהם. וזה שלא ירשמו עליהם או לא יעלו אותם לבמת שמורה- לא יעלים אותם.

הם קיימים ביננו -נקודה.

לאלו שלא מכירות ולא חשופות (עדיין ,ב"ה)-סיפורים כאלו מעלים את המודעות לצורך בשמירה. ולחשיבות החסימה המקסימאלית האפשרית עוד מההתחלה.

ולאלו שמכירות- סיפורים אלו נותנים כח להתגבר על הקשיים שהיו. ונותנים תמריץ להתעלות על הקשיים הקיימים.

תודה רבה לכן על האומץ לשתף ולחזק את כולנו

עצוב, ומרגש,

אבל קצת שעשע אותי לקרוא חלק מהתגובות של השמורות.

תפתחו את העיניים ותראו מה קורה סביבכן,

זה לא להאמין אבל אני למדתי בסמינר "שמור" לגמרי!!

אלו שחיות באטמוספרה אחרת אשריהן ואשרי חלקן, אבל שתצאנה מהבועה, ותתפללנה על הדור הכי בכוונה שהן יכולות!!!

כי אם הן היו יודעות מה עובר בכל נגן ודיסק אונקי של בנות בסמינרים הכי טובים (!!!) היו יותר מעריכות סיפורים כמו אלו שמתפרסמים פה….

שד' יעזור ונזכה לגאולה השלמה בקרוב ממש.

דבר ראשון- תודה!!!!!

תודה על החיזוק המדהים הזה

הסיפורים המדהימים בכל שבוע 

תודה תודה תודה!!!!!

בקשר לתגובות שלא צריך לפרסם סיפורים כאלה-

צריך, צריך וצריך

כדי שכל אחת ואחת תדע שהיא לא מוגנת ואם לא תהיה מודעות  יהיו כאלה שבטוחות שלהם זה לא יקרה עם הרקע שממנו היא באה,

והבית והבעל והמשפחה…

זה יכול לקרות לכל אחת לא משנה באיזה גיל, באיזה מצב רוחני את נמצאת ומאיזה רקע את באה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה חובת ההזהרה שיש לנו היום!!!

וסיפורים כאלה רק מעוררים אותנו שוב ושוב להזהר.

ושוב תודה רבה על הכל!!

תודה רבה על הפורום המהמם!

צרם לי קצת התגובות הראשונות של הסיפור של חני. אני בתור אחת שהיתה בעולם הזה ממש מצדיעה לה.

ופה טמון העניין מי שגדלה בחממה וכמו שאת אומרת על ההר לא יכולה להכיל את זה.

שנים קינאתי בחרדיות כאלו שלא יודעות כלום.. מי שנמצאת שם אשרייה אך לא אפשרי לתת לה במה של חוסר הכלה.

תודה,

פעם ראשונה שאני מגיבה- כי אני כואבת.

קראתי את התגובות נגד הסיפור של שבוע שעבר.

המזועזעות…

ואני על דבר אחד מזועזעת- אנחנו מתקרבות לחודש אלול, חודש של חזרה בתשובה

אתם לא מכירות שאם בן אדם מתחרט באמת וחוזר בתשובה- נסלח לו ? נמחל לו?

זה אחת המתנות הענקיות שה' העניק לנו.

אז איך אתם אומרות שאין שום סבון שינקה את הנשמה שלה?

אתם מחליטות על מה ה' סולח ומה לא.

אני בטוחה – שהמון המון נשים קיבלו חיזוק מסיפור זה והחליטו לעזוב את כל הרפש הזה.

ויזקף הכל לזכות אותה אחת.

ומי שהמומה לשמוע כאלה סיפורים- אז אולי שמורה לא מתאימה לה- כי היא כבר שמורה לגמרי.

מאד מאד מקווה שהתגובות האלה לא החלישו אחרות.

מעריכה מאד את הבמה שאתם נותנות- דווקא למתמודדות.

נשמח מאד לשמוע גם מכאלה שלא מתמודדות- ועל ראש הההר- כדי ללמוד מהם- אבל זה לא צריך לבוא מהתנשאות או זלזול.

אילת מדהימה,

חזקת אותי ממש !

אני בדיוק בתוך תוכה של הדילמה.

אנחנו הכנסנו מחשב הביתה לצרכי עבודה של הקלדה תורנית, מה שהתגלה כקניה שלא הצדיקה את עצמה ואיני עובדת בזה.

מיותר לציין שאם אני מקלידה לאנשים אז אני "חייבת" מייל….. (שטויות)

 ואיזה מייל? הכי כדאי את הכתובת מייל של גוגל שכבר אנשים מכירים. וגוגל יש רק בחסימות לאינטרנט ולא רק מייל- למיטב ידיעתי.

 כך שהכנסנו נטפרי שהוא חסימה טובה אבל עדיין גם לחסימה של נטפרי אפשר להתמכר לא שאני שם ואני לא פותחת הרבה את המחשב, וגם בנטפרי חסמנו את כל האתרים מלבד כמה בודדים שהשארנו פתוחים  אבל עדיין הלב ממאן לקבל את זה….

ובדיוק השבת דברתי עם בעלי אולי נוציא את האינטרנט, 

הוא הסכים מיד. אבל משבת עד היום (שלישי) עדיין לא התקשרתי לחברת החסימה…

 כבר התרגלתי לחיי הנוחות . שבלחיצה אחת את מגיעה לאתר הבנק ולא מחכה שעות בטל' כדי לבצע העברה בנקאית

 מה אומר, עזרת לי לחזק את הרצון. הבהרת את המטרה.

את התפקיד שלנו בתור אמהות , בל נשכח שאם אנחנו רוצים לשמור על הילדים שלנו בקדושה, על הבית שלנו על התורה של הבעל, אנחנו חייבות לשמור קודם כל על עצמנו וחזק!!!

מעריכה אותך מאד ומצדיעה בכפל כפליים

ד' ישלם שכרך, את פשוט אישה גדולה!!! לעמוד בנסיון ולהתמודד בגבורה..

 אשרייך.

ואשרי כל קוראות שמורה שמחשב לא נכנס אליהם הביתה  בדיוק לפי הסיכומים שבפגישות לפני—– 🙂

 ותודה לשמורה על הבמה המחזקת

הייתי חייבת להגיב לשני הסיפורים, לשתיהם מוטיב די משותף, שאפשר להתמודד איתו בקלות.

ליצר הרע יש שיטה מאוד מוצלחת איך להפיל אותנו עוד, אחרי שנפלנו פעם אחת. 

קורה לפעמים, לצערנו כמעט לכל אחד נפילה, גם בחסימות הכי מהודרות. 

השאלה היא מה השלב הלאה. 

בד"כ אחרי הנפילה יש הרגשה נוראית של סלידה ובחילה, כי הנפש העדינה והטובה שלנו סולדת מריח וטעם הביוב (וזו מילה עדינה) שנחפשנו אליה. 

מה עושה זקן כסיל וחכם? "ממנף" את הסלידה הזאת. 

הנה תראי, נפלת כ"כ חזק, כמה שאת נוראית, את לא שייכת לשמורה, אל תפתחי את המיילים, את לא ראויה לזה. 

מה אכפת לך להכנס שוב, את הרי ממילא כל כך נוראית, תראי כמה נכשלת והכשלת, רעה אחת. 

אין לך מה להתפלל או לשמוע שיעור, את כבר לא שייכת לשם. 

אל תהיי בחברה טובה, את כבר משהו אחר.

וככה הוא מפיל אותנו שוב, מגביר את הסלידה וחוזר חלילה. 

כמו שאומר השערי תשובה:

"אך אחרי אשר ראה דלות כוחו, ואשר גברה יד יצרו עליו, וכי עצום הוא ממנו – היה עליו לראות כי פרוע הוא, ולשית עצות בנפשו להוסיף בה יראת ה', ולהפיל פחדו עליה, ולהצילה ממארב יצרו, ולהשתמר מעוונו." (שערי תשובה)

יש משל מאוד טוב ומחזק לנפש היהודית שלנו. הנשמה שלנו נמשלת לנורה, מלאה אור כל הזמן. אך לפעמים יש על הנורה בוץ, וכמעט לא רואים את האור, או שבכלל לא רואים, אך מה שצריך זה רק לנקות את האור. 

 "כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי ונטמאה בגלולי יצרי, ומה הועילה בכל קניניה אם רעה בעיני אדוניה? " (שערי תשובה עיקר החרטה)

הנשמה היקרה של כל אחת ואחת היא אור, לא משנה למה היא נחשפה וכמה עמוק היא בחטא, הנפש יקרה היא, וחלק אלוק ממעל. 

כל החטאים והרעות הן רק בוץ, משהו שאפשר לנקות ולטהר. ד' ברחמיו נותן לנו דלת יציאה, פתח גדול לברוח, להחזיר לעצמינו את האצילות ואת הטוהר, את הקרבה ואת האור. 

גם אני חויתי נפילות שוב ושוב, אבל כשנזכרתי שאני ביתו של המלך, והמלך תמיד יחזיר אותי אליו ויטהר אותי מכל חטאותי, ליצר לא היה סיכוי. 

"השיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם"

אני, באישור רב,  מחוברת לחסימה הכי פשרנית.

לא, ברוך ה', לא נפלתי ונכנסתי רק לדברים לצורך העבודה ממש. אבל.. אין ביטוח!

אבל בזכותך, הרגע ביטלתי את החסימה הפשרנית ואני עכשיו מתקינה חסימה מהודרת, למרות שזה די הולך להקשות עלי בעבודה. יישר כוח !!! שהזכויות יעמדו לך.

שלום רב, שומרות ושמורות יקרות!

ברצוני להגיב גם על הסיפורים וגם על התגובות,

אני מבינה את המגיבות שאלו הסיפורים שמתרחשות לנשות שמורה שנפלו במפלת האינטרנט ומתאמצות להתגבר. בהבנתן שנפילה ויציאה נותן כביכול הכשר,

אך צריך להבין היטב שכמעט כ-ל אם לא כ-ל הנשים שנפלו הן טובות ושמורות מלכתחילה, וכמו שכתבו המספרות שההדרדרות היא איטית ולאט לאט ולא כדי להתבוסס בבוץ! כולן שואפות לירא"ש ומה שנפלו זה מחסכון – חסרון בזמן- לקבוע תור לרופא, לבדק מצב חשבון , דרגה בתמ"ת ,אח"כ מזג אוויר וכו'  ונכנס לאוירה שלצערינו האינטרנט אינו אש. 

הסיפורים לעניות דעתי מחזקים וממחישים למי שחושב שהוא "גדול על גדולים" "ומבין" יותר מתלמידי חכמים עד כמה צריך להשמר ולהתרחק מכל המכשירים הפסולים.

זה הנסיון הקשה של דורינו! אם זאת אנו אמורים להתמודד, ובהצלחה!!

אביא את דברי אבי שליט"א שמעודד: לא להתפעל, גם ביציאת מצרים יצאו רק חמישית! בואו נזכה להיות מאלו שמתגברים ועושים את רצון ה'

ונציין לשבח את הערה המחזקת של דברי המחכנת הגברת ר' בולק על מאמר חז"ל שכולנו יודעות שבעיקבתא דמשחא חוצפא יסגא, חוכמת חכמים תסרח, יראי ה' ימאסו וכו'

יהיה- חכמת חכמים היא תסרח, אבל היא קיימת

יראי ה' – יהיו- יש לנו מקום להתגדר בו, נכון הם ימאסו- אך יש לנו מקום

 

בהצלחה לכולנו בנסיונות, ונזכה במהרה לראות עין בעין בשוב ה' ברחמים ציון

 

 

 

אשריי'ך!!!!!!!!

תמשיכי לעשות חיל

וד' יהיה בעזרך להצליח הלאה להשמר

ותזכו לזרע קודש.

מעריכה —

אילת יקרה ומסורה!

 היטבת להשקיע בעיקר, בשורש שיוביל למטרה!

ריגשתני! בלי לשים לב קראתי ודמעתי מהר…

כי יותר מכל התרוצצות בין מטפלים רגשיים ויועצים, עשית את הקשה אך הנכון ביותר:

להוכיח אהבת תורה!

אני מלאת הערכה והזדהות, כי הייתי בבוץ דומה,

לא עמוק כל כך, אבל כל מי שמכניסה מחשב הביתה לצורכי עבודה, מוצאת את עצמה בדילמה -מי יותר ומי פחות.

ראשית הסיפור נכתב בצורה קולחת וההברקות עם כל המושגים ההלכתיים באמת יש לך את זה…בגדול.

שנית בקשר לילדים באמת זה מאד מחזק כי אני גם לא מראה לילדי סרטים חלילה 

אבל הסרטות שהסרטנו במצלמה שהייתי רוצה להראות תמיד בעלי ביקש ממני דרך המצלמה מצוין 

דרך המחשב לא וזה ממש נכון כי ככה הילדים מתרגלים למציאות של המחשב וזה נורא….

וזה מתחיל בזה ויכול להמשיך…

ובכלל  צריך לזכור שדף הגמרא הוא שחור לבן ואותיות קטנות ובלשון עממית "משעמם" כביכול במיוחד לילדים צעירים וגם לבוגרים ובמח גם בלי שרוצים הוידאו הצבעוני עולה וקשה להתרכז זה ברור…ומי שמתרגל למסך אחכ מאדדדדד קשה לו בגמרא.

בקיצור שנזכה כולנו לילדים ת"ח אבל לפחות את ההשתדלות נעשה בתפילה ובמניעה מכל אלו..

 

 

תודה על הסיפורים המטלטלים והמרגשים והמחזקים כ"כ!

ולכל מי שכתבה שזה היה מיותר, איך לכן מושג לכמה בנות ונשים זה עוזר ומחזק!!!

לגבי אחת ששאלה אם יש סבון שיכול למחוק את המראות,

ואני לא מדברת רק על אינטרנט אלא אפילו נשים בסביבת העבודה שלבושות לא בדיוק בלבוש הולם..

זה תפס אותי מאוד,שאלתי והתשובה היתה:תשובת המשקל

להסתכל על דברים שבקדושה כגון לקרוא תהילים,להתסתכל על תמונות של צדיקים,להביט בנרות שבת ולהתפלל וכדו'

ולוואי שלא נבוא לידי נסיון וביזיון

ישר כוח על הכל!

קראתי את התגובות על הסיפור שירי הרס.

והופיעה בכמה תגובות נסערות או מעריכות או שניהם….

איך מוחקים את כל מה שראו ושמעו וספגו ?

(חוץ מזה ששמירת עיניים זה לא גם לנשים, זה לא פחות לנשים מלגברים, ולצערינו הרב היצר הצליח קצת בתחום הזה וגנב לנו את המצווה והנקיות שאצל הגברים היא מובנת אולי לא תמיד מאיליה אך כולם יודעים שכך צריך להיות , איזה היתר יש לאישה לראות פריצות (גם כשזה רק בקניון?) או סרטים ללא הכשר (ויש שיגידו גם הכשרים ולא ניכנס לויכוח…) וכו' וכו', )

הרב מאיר שליט"א (מנהל הסמינר)

תמיד היה חוזר ואומר לנו 

כמעט בכל שיעור השקפה 

(על אף שהיה מדובר על גיל 15-16 שלא כ"כ מבינות מה רוצים מהם)

דבר ראשון הוא הדגיש לנו מאוד שלנשים חמור מאוד לראות מראות אסורים לא פחות מלגברים, ולגברים יש את הלימוד שמנקה את הנשמה ו"מחזירם למוטב" בעוד שלנשים אין אותו

ושלא ניתן לשער את השפעות הראיה הרעה, שעולה ברגעי הקדושה ומטמטמת את הנשמה. וקשה מאוד מאוד למחוק אפי' תמונה אחת לא טובה, וזה שאנו לא מרגישות בזה זה כי פגמנו ולא בגלל חוסן רוחני…

והוא תמיד חזר ואמר

שבשביל לכפר על פגם העיניים צריך לבכות 

זה הסבון היחיד שיש לנשים בשביל לנקות את הנשמה.

הוא היה אומר לנו לבכות ולהתאמץ לבכות כי הדמעות ינקו את השפעתן של התמונות הרעות…

ובפרשנות אישית שלי, משהו שבכית באמת בגללו, לא כל כך מהר תחזרי אליו שוב, וגם אם כן ח"ו, בעוצמה פחותה. כי הבכי מגיע ממקום אמיתי מאוד עמוק ופנימי שמעורר נקודות פנימיות ועמוקות מאוד.

לכאוב את מה שראינו לבכות עליו לנקות ולצחצח את העיניים בחזרה.. על מנת למחוק את המראה או התמונה 

(חוץ מזה ששמעתי, אני לא זוכרת אם ממנו או לא, שלראות דברי קדושה מנקה את הנשמה (כמובן לא "בילויי קדושה" וכל מיני סרטים שמכשירים רק בגלל שרואים שם רב למשך כמה שניות אלא באמת, הקפות של שמחת תורה, לימוד תורה , צדיק שבא לעיר, ולראות את המציאות בלי מדיה הרבה יותר חזק ומנקה…)-

והלוואי שהייתי במקום הזה…

שלום צוות יקר וקדוש(-:

מאז יום שלישי שעבר ובמיוחד אחרי התגובות בשלישי האחרון, עודני טרודה מהסיפור האישי…

אולי טוב שחיכיתי עם התגובה כי ככה היא קצת יותר מחושבת….

רק רציתי להגיד, שטוב מאד שפירסמתם את הסיפורים והם היו מחזקים, מאד מאד!

באופן אישי, רציתי לשתף –

שב"ה ה' זיכה אותי ואני אברייכית לבעל אברך וירא שמים, אנחנו שואפים לבית של תורה ומשתדלים מאד מאד שרצון ה' יהיה הפרמטר המוביל והמרכזי בבית. אני משתדלת מאד להתלבש ולהתנהג בצניעות וחשוב לי להשתייך ולהיות חלק מההוויה של ציבור יראי ה'.

למה הקדמתי את המונולוג הנ"ל?

כי- עם כל זה, בעשור האחרון יש לי מלחמת חורמה (!!!!!) עם האינטרנט. מלחמה יומיומית עד זוב דם וניסיונות שלא נגמרים. תודה לה' אני מוגנת ומצליחה לעמוד כמעט ברוב הקבלות שלי בנ"ל(טפו טפו טפו, ואני לא אפרט כדי לא לפתוח ליצה"ר פתח לנסות אותי…) אבל זו מלחמה בשבילי, כבר שנים )-:

בבחרותי גדלתי בבית נפלא עם הורים הכי טובים שיש. בית חוצניק ומאפשר מבחינה טכנולוגית. היו לי תסכולים רבים והרבה כאבי גדילה, אבל מה שבטוח- שהם פסקו כשהתחתנתי ולא הכנסתי אינטרנט הביתה.

ו—כל פעם מחדש הנסיונות התחדשו כשהאינטרנט התחדש בסביבה שלי…..

אז כשקראתי את הסיפורים, קיבלתי חיזוק גדול להמשיך להלחם ולהבין- שאם אני לא אעמוד על המשמר- יכול להיות לי ח"ו סיפור דומה )-:

 

נתפסתי גם לתגובה של הנשואה הצעירה שכתבה שהרבה מתירים לעצמם אחרי הנישואין להיחשף כי בלאו הכי הם כבר יודעים הכל….. חבל ועצוב)-: אני נתקלת הרבה בזוגות צעירים שמאפשרים לעצמם להיחשף ופוגמים בקדושת הבית והעיניים, אולי כדאי לעורר על כך?!

 

ועצה- אם יש שמורות, ששמורות מבטן ומלידה ועד היום (אשריהן!!!!) אולי ניתן לאפשר להן לא לקבל מיילים שיציקו להן מבחינת 'חשיפה' לתכנים בלתי מוכרים (למרות שאני חושבת שאתן עושות עבודה מדהימה והתוצאה נקיה ומכבדת מאד !!!)

 

תודה על הכל!!!!

הלוואי שהיה לי זמן כל שבוע להגיב.. אתן מדהימות ומחזקות ונותנות הרבה כח וגאוות יחידה, אשריכן!!!

קראתי את התגובות על הסיפור שירי הרס.

והופיעה בכמה תגובות נסערות או מעריכות או שניהם….

איך מוחקים את כל מה שראו ושמעו וספגו ?

(חוץ מזה ששמירת עיניים זה לא גם לנשים, זה לא פחות לנשים מלגברים, ולצערינו הרב היצר הצליח קצת בתחום הזה וגנב לנו את המצווה והנקיות שאצל הגברים היא מובנת אולי לא תמיד מאיליה אך כולם יודעים שכך צריך להיות , איזה היתר יש לאישה לראות פריצות (גם כשזה רק בקניון?) או סרטים ללא הכשר (ויש שיגידו גם הכשרים ולא ניכנס לויכוח…) וכו' וכו', )

הרב מאיר שליט"א (מנהל הסמינר)

תמיד היה חוזר ואומר לנו 

כמעט בכל שיעור השקפה 

(על אף שהיה מדובר על גיל 15-16 שלא כ"כ מבינות מה רוצים מהם)

דבר ראשון הוא הדגיש לנו מאוד שלנשים חמור מאוד לראות מראות אסורים לא פחות מלגברים, לגברים יש את הלימוד שמנקה את הנשמה ו"מחזירם למוטב" בעוד שלנשים אין אותו (אולי לנשים זה הנהגות הצניעות, כמו שאומרים בשם הגר"א שהצניעות היא כלי ההתקרבות של האישה כמו שהתורה של הגברים. (המערכת))

ושלא ניתן לשער את השפעות הראיה הרעה, שעולה ברגעי הקדושה ומטמטמת את הנשמה. וקשה מאוד מאוד למחוק אפי' תמונה אחת לא טובה, וזה שאנו לא מרגישות בזה זה כי פגמנו ולא בגלל חוסן רוחני…

והוא תמיד חזר ואמר

שבשביל לכפר על פגם העיניים צריך לבכות 

זה הסבון היחיד שיש לנשים בשביל לנקות את הנשמה.

הוא היה אומר לנו לבכות ולהתאמץ לבכות כי הדמעות ינקו את השפעתן של התמונות הרעות…

ובפרשנות אישית שלי, משהו שבכית באמת בגללו, לא כל כך מהר תחזרי אליו שוב, וגם אם כן ח"ו, בעוצמה פחותה. כי הבכי מגיע ממקום אמיתי מאוד עמוק ופנימי שמעורר נקודות פנימיות ועמוקות מאוד.

לכאוב את מה שראינו לבכות עליו לנקות ולצחצח את העיניים בחזרה.. על מנת למחוק את המראה או התמונה 

(חוץ מזה ששמעתי, אני לא זוכרת אם ממנו או לא, שלראות דברי קדושה מנקה את הנשמה (כמובן לא "בילויי קדושה" וכל מיני סרטים שמכשירים רק בגלל שרואים שם רב למשך כמה שניות אלא באמת, הקפות של שמחת תורה, לימוד תורה , צדיק שבא לעיר, ולראות את המציאות בלי מדיה הרבה יותר חזק ומנקה…)-

והלוואי שהייתי במקום הזה…

מאז יום שלישי שעבר ובמיוחד אחרי התגובות בשלישי האחרון, עודני טרודה מהסיפור האישי…

אולי טוב שחיכיתי עם התגובה כי ככה היא קצת יותר מחושבת….

רק רציתי להגיד, שטוב מאד שפירסמתם את הסיפורים והם היו מחזקים, מאד מאד!

באופן אישי, רציתי לשתף –

שב"ה ה' זיכה אותי ואני 'אברייכית' לבעל אברך וירא שמים, אנחנו שואפים לבית של תורה ומשתדלים מאד מאד שרצון ה' יהיה הפרמטר המוביל והמרכזי בבית. אני משתדלת מאד להתלבש ולהתנהג בצניעות וחשוב לי להשתייך ולהיות חלק מההוויה של ציבור יראי ה'.

למה הקדמתי את המונולוג הנ"ל?

כי- עם כל זה, בעשור האחרון יש לי מלחמת חורמה (!!!!!) עם האינטרנט. מלחמה יומיומית עד זוב דם וניסיונות שלא נגמרים. תודה לה' אני מוגנת ומצליחה לעמוד כמעט ברוב הקבלות שלי בנ"ל (טפו טפו טפו, ואני לא אפרט כדי לא לפתוח ליצה"ר פתח לנסות אותי…) אבל זו מלחמה בשבילי, כבר שנים )-:

בבחרותי גדלתי בבית נפלא עם הורים הכי טובים שיש. בית חוצניק ומאפשר מבחינה טכנולוגית. היו לי תסכולים רבים והרבה כאבי גדילה, אבל מה שבטוח- שהם פסקו כשהתחתנתי ולא הכנסתי אינטרנט הביתה.

ו—כל פעם מחדש הנסיונות התחדשו כשהאינטרנט התחדש בסביבה שלי…..

אז כשקראתי את הסיפורים, קיבלתי חיזוק גדול להמשיך להלחם ולהבין- שאם אני לא אעמוד על המשמר- יכול להיות לי ח"ו סיפור דומה )-:

 

נתפסתי גם לתגובה של הנשואה הצעירה שכתבה שהרבה מתירים לעצמם אחרי הנישואין להיחשף כי בלאו הכי הם כבר יודעים הכל….. חבל ועצוב)-: אני נתקלת הרבה בזוגות צעירים שמאפשרים לעצמם להיחשף ופוגמים בקדושת הבית והעיניים, אולי כדאי לעורר על כך?!

 

ועצה- אם יש שמורות, ששמורות מבטן ומלידה ועד היום (אשריהן!!!!) אולי ניתן לאפשר להן לא לקבל מיילים שיציקו להן מבחינת 'חשיפה' לתכנים בלתי מוכרים (למרות שאני חושבת שאתן עושות עבודה מדהימה והתוצאה נקיה ומכבדת מאד !!!)

 

תודה על הכל!!!!

הלוואי שהיה לי זמן כל שבוע להגיב.. אתן מדהימות ומחזקות ונותנות הרבה כח וגאוות יחידה, אשריכן!!!

האם לשתף או לא לשתף גם בנפילות???

בודאי שסיפורי מופת הם סיפורים הרבה יותר פוטוגניים…
אבל בשמורה, אנחנו נותנות במה, גם למי שמתמודדת…
עצם הרצון להישמר, הנסיון, המאמץ והחיבור – זה דבר ענק.
האמת, מי שמקדישה את דקות ההפסקה היומיות שלה לקריאת חומר 'שמורה' ולא לגלישה באתרים, זו כבר אמירה חזקה של שייכות לעם ה'…

ומצד שני,

לו לא נזכיר לעצמנו שוב ושוב שמדובר במעידה… אנחנו עלולים חלילה להסחף גם…

רוח הסובלנות, ההכלה, הקבלה וה'חיבוקים' לכל אחד באשר הוא שם, נושבת לא מבית מדרשם של גדולי המוסר שהיו מופלגים במידות בין אדם לחברו שלהם… אלא שאובים ממקורות אחרים לגמרי.

אז זה מה ששמורה מאמצת – נותנת במה גם לשיתופי חיזוק

וגם למי שמעירה שאחרי הכל, זו מעידה…

עם זאת, הבה נשמור בכל מחיר, על אוירה מכבדת ואוהבת-

כי רק כך נצליח לטפס ולהתעלות למרות האתגרים העצומים שלנו…

שלום וברכה

אני רוצה להעיר משהו קטן, לגבי התגובות:

אני רואה הרבה תגובות מזועזעות והמומות, נוזפות ומחנכות – או בקצרה: שופטות.

אני חושבת שמה שיפה ומחבר ומקרב בשמורה שלנו, הוא המקום שיש לכל אחת שרוצה להיות שמורה.

אנחנו לא מסווגות לסמינר מסויים, ולא בודקות האם הבעל אברך או לא. וגם לא מקום הלימוד של הילד.

כל אחת שרוצה להיות שמורה, מתקבלת בברכה, ואין לנו לשפוט מה ההתמודדויות שלה ומה הנסיונות.

אני רוצה להוסיף שגם בכנסים (נו, מתי יהיה עוד אחד??) התרחב ליבי לראות את המגוון הרחב שבא להשתתף ולהתעלות בכנס – ממטפחת, או כובע על הפאה, ועד פאת סרט וכו וכו

אומנם ילדינו מן הסתם מתחנכים במקומות אחרים, אבל כולנו יוצאות מהחממה אל העבודה המרוחקת – לכולנו.

מול אויב משותף – כולנו אחיות 

כולנו בנות של הקב"ה, כולנו מתמודדות וכולנו אהובות. בואנה נעזור אחת לשניה – לכולנו מטרה משותפת – לחזור בשלום הביתה, טובות אולי יותר מאשר יצאנו ממנו.

שלום

 

ברוך ד' אני חוסמת את האינטרנט חסימה הרמטית-הרמטית-הרמטית, והוא משמש רק לצורכי עבודה.

והסיפורים של שבוע שעבר והשבוע לכאורה מפלנטה אחרת לגמרי ממני

אבל אני יודעת שהם באמת ממש ממש לא רחוקים…. הם לצערינו קרובים מאוד…. יצא לי הכרות עם סיפור דומה…. רק שאין לו סוף טוב….

הסיפור של חני ואיילת הם לא היה סיפורים רחוקים. הוא סיפור של הרבה נשים צידקניות ואולטרה-חרדיות (או שהיו פעם צידקניות ואולטרה-חרדיות…) שחיות בדור הזה ופעם אחת בטעות ואפילו באונס לא שמו לב והיצר הרע הצליח איכשהו להשתחל להם. וזוהו – הדרך משם ועד תחתית התהום קצרה מאוד….. היא ממש לא רחוקה….

כשנמצאים בצד השני של הגבול זה נראה רחוק, וזה נראה ממש מזעזע, וזה נראה שצריך ממש ממש להדרדר בשביל לראות ולדעת כאילה דברים.

אבל זה לא נכון! זה קרוב מאוד, ממש ממש קרוב במרחק נגיעה. אפילו יותר קרוב מלדבר בטעות לשון הרע, ויותר קרוב מלהזיז מוקצה בטעות בשבת.

מעידה קטנה, אי שימת לב, חולשה זמנית, והופ- את עמוק בפנים ולא מאמינה לעצמך איך הגעת לשם

והכי גרוע- אף אחד לא יודע….

נשים בדור שלנו צריכות לדעת איזה דובים מתחבאים להם בתהום. צריכות לדעת ממה להיזהר. צריכות לדעת מה "בשום פנים ואופן לא" למרות שהחברות טוענות שאין בזה שום בעיה הפוך- ממש מתחזקים מזה….

אני מבינה את אלה שמזדעזעות, אבל שיזדעזעו, ויזדעזעו עמוק מאוד, ככה הם לא ירפו לשניה מהחבל ויחזיקו בו חזק בכל הכוח,

כי הרפיה הכי קטנה- וגם המזדעזעות הכי גדולות – יפלו לתהום הזו. בדור שלנו לאף אחד בעולם אין שום ביטוח.

כל אחת בדור באוכלוסיית הסיכון – ק"ו כאלה שכבר יש להם אינטרנט או לפחות מייל.

שמורות יקרות,

קראתי את התגובות על הסיפור של ששירי הרס וכאב לי. בעיקר בגלל שהסיפור הזה מן הסתם יגרור תגובות דומות.

לגבי מה שכתבו שאין שום סבון שיוכל לשטוף את הנשמה שלה.

רציתי רק להזכיר לך מהו המקום שבו עומדים בעלי התשובה…מקום גבוה מאוד.

אנו נמצאים בדור שהדברים האלו לצערנו תופסים מקום מאוד משמעותי. זה נוכח. וזה קרוב לכל אחד!!

למי יש את הביטחון לא ליפול??

אני, (ועוד בנות רבות שהן חלק משמורה… אבל אדבר בשמי בלבד ) אולי לא מכירות את כל המושגים המדוברים.

אבל הניסיון מוכר. ובהחלט שמחתי לקרוא על הכח שהיה להן לקום ולעשות החלטה,לעזוב את כל מה שקורץ ונוצץ וביננו- זמין ונגיש וחוסך מלאאא זמן (וכסף)!!

ובדיוק כמו שהם הגדירו- זה כמו לחתוך חלק ממך.

נעים להכיר, דור 2019 על כל מעלותיו וחסרונותיו.

הדברים האלו עומדים לנו מול העיניים. לא ניתן להתעלם מהם. וזה שלא ירשמו עליהם או לא יעלו אותם לבמת שמורה- לא יעלים אותם.

הם קיימים ביננו -נקודה.

לאלו שלא מכירות ולא חשופות (עדיין ,ב"ה)-סיפורים כאלו מעלים את המודעות לצורך בשמירה. ולחשיבות החסימה המקסימאלית האפשרית עוד מההתחלה.

ולאלו שמכירות- סיפורים אלו נותנים כח להתגבר על הקשיים שהיו. ונותנים תמריץ להתעלות על הקשיים הקיימים.

תודה רבה לכן על האומץ לשתף ולחזק את כולנו

עצוב, ומרגש,

אבל קצת שעשע אותי לקרוא חלק מהתגובות של השמורות.

תפתחו את העיניים ותראו מה קורה סביבכן,

זה לא להאמין אבל אני למדתי בסמינר "שמור" לגמרי!!

אלו שחיות באטמוספרה אחרת אשריהן ואשרי חלקן, אבל שתצאנה מהבועה, ותתפללנה על הדור הכי בכוונה שהן יכולות!!!

כי אם הן היו יודעות מה עובר בכל נגן ודיסק אונקי של בנות בסמינרים הכי טובים (!!!) היו יותר מעריכות סיפורים כמו אלו שמתפרסמים פה….

שד' יעזור ונזכה לגאולה השלמה בקרוב ממש.

דבר ראשון- תודה!!!!!

תודה על החיזוק המדהים הזה

הסיפורים המדהימים בכל שבוע 

תודה תודה תודה!!!!!

בקשר לתגובות שלא צריך לפרסם סיפורים כאלה-

צריך, צריך וצריך

כדי שכל אחת ואחת תדע שהיא לא מוגנת ואם לא תהיה מודעות  יהיו כאלה שבטוחות שלהם זה לא יקרה עם הרקע שממנו היא באה,

והבית והבעל והמשפחה…

זה יכול לקרות לכל אחת לא משנה באיזה גיל, באיזה מצב רוחני את נמצאת ומאיזה רקע את באה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה חובת ההזהרה שיש לנו היום!!!

וסיפורים כאלה רק מעוררים אותנו שוב ושוב להזהר.

ושוב תודה רבה על הכל!!

תודה רבה על הפורום המהמם!

צרם לי קצת התגובות הראשונות של הסיפור של חני. אני בתור אחת שהיתה בעולם הזה ממש מצדיעה לה.

ופה טמון העניין מי שגדלה בחממה וכמו שאת אומרת על ההר לא יכולה להכיל את זה.

שנים קינאתי בחרדיות כאלו שלא יודעות כלום.. מי שנמצאת שם אשרייה אך לא אפשרי לתת לה במה של חוסר הכלה.

תודה,

פעם ראשונה שאני מגיבה- כי אני כואבת.

קראתי את התגובות נגד הסיפור של שבוע שעבר.

וברצוני להעיר:

אנחנו מתקרבות לחודש אלול, חודש של חזרה בתשובה

אתם לא מכירות שאם בן אדם מתחרט באמת וחוזר בתשובה- נסלח לו ? נמחל לו?

זה אחת המתנות הענקיות שה' העניק לנו.

אז איך אתם אומרות שאין שום סבון שינקה את הנשמה שלה?

אתם מחליטות על מה ה' סולח ומה לא.

אני בטוחה – שהמון המון נשים קיבלו חיזוק מסיפור זה והחליטו לעזוב את כל הרפש הזה.

ויזקף הכל לזכות אותה אחת.

ומי שקשה לה לשמוע כאלה סיפורים- אז אולי שמורה לא מתאימה לה- כי היא כבר שמורה לגמרי.

מאד מאד מקווה שהתגובות האלה לא החלישו אחרות.

מעריכה מאד את הבמה שאתם נותנות- דווקא למתמודדות.

נשמח מאד לשמוע גם מכאלה שלא מתמודדות- ועל ראש הההר- כדי ללמוד מהם- אבל זה לא צריך לבוא מהתנשאות או זלזול.

בטח שיש תשובה!! כנראה כוונת הכותבת היתה לגבי ההשפעה שיש למראות טמאים על הנשמה… גם אחרי הסליחה והמחילה…

אמנם קשה – אבל אפשרי! למחוק, אבל זה רק אחרי יזע ודמעות… (ניסית פעם להוריד כתם מבגד?… אחרי שהוא ישב הרבה זמן?… מתנת התשובה היא שאנחנו מצידנו מתאמצים, משפשפים וסוחטים – ואז מגיע אבא ברחמיו ומערה עלינו מים טהורים…)

הסיפורים האלו באים וזועקים: תזהרי לא להתלכלך! הרבה יותר שווה למנוע מאשר להתנקות אח"כ מהבוץ!!!

בתקוה שנחוש את גודל מתנת התשובה, ננצל אותה ולא נרצה לשוב לחטא עוד לעולם…

רציתי להגיב לא על הסיפור אלא על ה'שמורה'-

על ההליכה בין הטיפות לתת את הבמה הנכונה גם לסיפורים לא שגרתיים ומאידך גם לתגובות הביקורת בצורה מאוזנת כך שההשפעה ניתנת פעמיים הן מהסיפור והן מהתגובות, 

 

אני באופן אישי קיבלתי מן הסיפור חזוק לתחומים אחרים, ובטוחה שגם אחרות.

 

יישר כח

לצוות השמורה היקרה שלום!

 

ראשית – אין מילים להודות ולתאר את גודל החסד והאמת שאתן עושות!

 

יצא לי לקרוא בספר "בית אימי" על הרבנית קנייבסקי ע"ה

בעמ' 245 

מסופר על השידוך בין הרב לרבנית

ועל כך שהסטייפלר זצ"ל הסתייג מעט מכיון שהכלה עובדת במקום מעורב/חילוני 

ומסופר שסביה, הרב אריה לוין זצ"ל סיפר למשפ' החתן כי מידי יום , לפני צאתה לעבודה 

הרבנית עומדת בתפילה לבל תיכשל…

ישנה תמונה אח"כ של המקום בו היתה עומדת להתפלל בבית הרב אלישיב.

 

אז הנה לנו טיפ מהרבנית ע"ה