גאוות הי-חידה/
מאת: נעמי
לתגובות הקוראות
“חבר’ה, אני חייב עזרה דחוף! —“
אני בעבודה, שומעת קול לחוץ מהחדר ממול, “התערבתי עם חבר על חידון, אין מצב שאני מפסיד לו! כבר חצי שעה אני חורש את גוגל ולא מוצא פתרון…” הידידים והידידות מהחדר ממול מנסים את כוחם. מהשיח הקולני שם, אני מבינה שמדובר בחידה שמצריכה קצת חשיבה מחוץ לקופסה וגם ידע תנכ”י בסיסי, שמסתבר, למרבה הצער, שאין להם כל כך, ומיסטר גוגל לא מצליח לעזור.
פתאום נופל לי האסימון! יש לי תשובה… לרגע מתחשק לי לזרוק להם ב”שתי מילים” ממש, את שתי המילים שיצילו את ההוא מהפסד בהתערבות, וגם סתם כיף לעזור, בטח בפתרון חידות.
אבל… אבל…
שתי מילים שיקפיצו את כולם שם בחדר, מקפלות בתוכן הרבה יותר משתי מילים… זה לא שווה ערך ל”בוקר טוב” טכני, שלפעמים צריך לומר, זה משהו מחבר, זה יגרור התלהבות, שתביא בעקבותיה מחמאות, והשורה התחתונה תהיה איזה שהוא קליק, שממנו אני לא רוצה לטעום בכלל, אפילו לא פרור קטן. ואם לומר בכנות – אז הסיפורים השבועיים שלכם חידדו לי את האבחנה הזאת, וגרמו לי לחשוב פעמיים, ובעצם – לחשוב בכלל.
תמיד כשקראתי סיפורי שמורות על בלימה של מילה שנונה באיזו ישיבת צוות, או בדיחה טובה שרצו להפריח כדי לשחרר אווירה עכורה – תמיד הערכתי מאד, והבנתי ש”מילה בסלע ושתיקה זה הר של סלעים”, אבל רק עכשיו חשתי על בשרי ולשוני כמה זה קשה… קשה להגדיר עד כמה זה קשה…
רק עכשיו הבנתי עד כמה לא הבנתי את עוצמת הנסיון, וסתם על הדרך למדתי כמה אי אפשר לדון, כי גם שחושבים שמבינים – רק חושבים ככה… קל וחומר כשלא מבינים בכלל. איך אמר אחד האדמו”רים? “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו – ואף פעם לא תגיע…”
בסוף… מישהו שם הבריק את הפתרון, ושתי המילים שלי נשארו שלי בלבד.
ועוד משהו נשאר לי בפה. טעם מתוק. ודווקא בגלל שזה היה כל כך קשה.
אם לא מרקם האנשים שהיו סביב החידה הזאת, הייתי מרגישה החמצה לשבת בשקט, הפעם חשבתי לעצמי: כמה מדהים הכח שלנו! איזו שליטה עצמית נדרשת בשביל ה”שמור מרחק” הזה. איזה נוצץ הכתר הבלתי נראה שיש לי על הראש, ונושא במרכזו את לוגו ה’שמורה’.
נכון שזה כיף וגם כבוד להצליח בחידה, אבל פי מיליון שווה גאוות היחידה!
תגובות הקוראות לסיפור גאוות הי-חידה
חרדות?
רציתי להגיב על התגובות-רק על נקודה אחת, אחת הבנות שכתבו שצריך לדעת על מה לשים את הפוקוס
אני מאמינה שהיא צודקת כמעט בכל התחומים, שם צריך לדעת לא לקבל ‘נערווים’
אבל דוקא בתחום הזה הנסיון של כל אחת שמכירה את זה הוא שברגע שמתחילים זה סוחף הכי למטה.
כל מי שמתעסק בתחום של הטכנוגוליה אומר וצועק את זה, הנפילות הגדולות התחילו מדברים קטנטנים.
זה ודאי שאלה לרב, ושאלה טובה, אבל צריך דוקא אחד שמבין בתחום ומכיר את הנושא
בהצלחה.
דעת תורה, בבקשה
נשמח באמת לשמוע חוות דעת של הרב גנס- של גדולי ישראל בעניין הזה.
מסכימה עם כל מילה של הנ”ל….
“אני לא מזלזלת במאמצים ובגדרים שאנשים גודרים את עצמם
אבל הרי עד לפני כמה שנים המייל היה מוקצה מחמת מיאוס, ואם נלך עוד 15 שנים אחורה גם הפלאפון היה אסור בהתחלה.
(אני זוכרת הודעה של הרב ליברמן בכריזה שאסור באיסור חמור להביא פלאפון לסמינר, גם לא משתלמות במרכז השתלמויות. זה היה לפני 17 שנים)
אז איך זה שיש לה מייל?
מי שבאמת נמצא על פסגת ההר אין לו אינטרנט מסונן, וגם לא מייל, ואפילו לו פלאפון. חז”ל קוראים לזה: אינו מכיר צורת מטבע
וזו מעלה גדולה, בהחלט.
אבל היום יש לאינטרנט שימושים מאד נצרכים וחשובים, וככל שהשנים חולפות הוא יהיה יותר ויותר חיוני.
ועיקר המאבק צריך להיות בסינון שלו, ולא בשלילה שלו. (לקחת את החנית מיד המצרי, ולא להילחם באותו קרב כמו אותו גנרל זקן ידוע)”
איזה מדהימה את!!!!
בטח בשמיים מחאו לך כאלו כפיים- אילו היינו יודעות כמה יקר כל מעשה שלנו למעלה וכמה נחת רוח הוא עושה!
תודה רבה לך מקסימה! חיזקת אותי!! תבורכי, אמן!
מרגש ונותן כוח!!! זה באמת כ”כ קשה לשמור מרחק ולהיות קרירה…..בפרט שזה ההיפך הגמור של האופי והרצון הטבעי להיות נחמדה וזורמת…
אני דווקא עובדת במשרד חרדי ש- 80% ממנו זה בנות חרדיות, כך שב”ה לא חסר עם מי להיות נחמדה ולמי לספר סיפורים.
הבעיה היחידה היא שיש לי בוסית חילוניה (גמורה!!) שהיא מאד מאד נחמדה ומאד מאד מתעניינת והשמירת מרחק ממנה כל כך קשה…אני לא יודעת אם זה כ”כ נורא לספר לה מידי פעם חויות כמו שאני יודעת שאם אני אתחיל לעשות את זה, זה לא ייגמר בזה….החומה שיצרתי סביבה כבר לא תישאר שלימה…
והאמת, לא תמיד אני מצליחה לעמוד בזה ולהישאר קרירה…לפעמים זה פשוט בורח…לפעמים הלב שלי פשוט משתולל “כן, תספרי לה, זה לא כל כך נורא” ומנגד “לא, אל תתפתי, זה יתחיל בזה ולא ייגמר, תשמרי על החומה שיצרת סביבך ואל תתפתי…” ולפעמים אני מצליחה לשמור על הפה ולפעמים פחות…לצערי הרב…
נתת לי כוח בסיפור שלך, כוח לבלום ולא להתפתות…חיזקת אותי!! תודה!!
מתפעלת ונפעמת!
ומקנאה בסף הרגישות שלך!!
כמה עוצמה וכח!
העצמת אותי ועוררת אותי לחשוב על דברים שמעבר
תודה על הסיפורים המחזקים והתגובות המרתקות!
אכן הנושא הזה לשתוק מתי שלא חייבים לדבר לצורך העבודה זה קשה מאוד,
אבל משתלם מאוד, זו הגדר הכי טובה.
אהבתי כל כך!!
התרגשתי ממך ממש…
זו בדיוק הדרך…!
מהעבודה העקבית והמסורה הזו
הערנית והרגישה כל כך להרגשים דקים…..
המחשבה והתשומת לב…..שמעידה על יראת שמיים,
נהיים אנשים גדולים !!
אהוו ענקקק!!!
מחזק לקרוא
להפנים
ולהבין שיש לכל אחת מאיתנו כתר מיוחד
אהבתי את ההדגמה
אני עוברת את זה אמנם כרגע לא עם בוס או חברי צוות אבל עם המשכיר של הדירה שלי…ודוקא הוא חרדי וכן עם כל אדם צריך שמירה בדיבור וסינון המילים.
הוא אדם עם לב זהב ורוצה לעזור ולתת תחושה של משפחה ועדיין זו לא המשפחה שלי. והחלטתי לשמור על דיסטנס ואני הכי גאה בעצמי על כל איפוק וחשיבה לפני שאני מדברת. ולקרוא לו בכינוי של מר…עם שם המשפחה
וזה שווה הכל!!
תודה לכן
אתם ההשראה שלי
מזכיר לי סיטואציה דומה שבה כמה גברים חילוניים שישבו בסביבתי דיברו והחליפו בדיחות על ספר או סרט מסויים
הם דיברו בקודים ובקריצות סודיות וחשבו שאינני מבינה, למרות שבעוונותי הבנתי הכל
והבדיחות היו- מ א ו ד מצחיקות!!!
הייתי חייבת לחנוק את הצחוק בצורה שאפילו לא אחייך חיוך קל וזה היה קשה מאוד,
ופשוט התפללתי לה’ וביקשתי ממנו שיהיה איתי, והוא היה איתי…
פתאום הרגשתי שהקב”ה נמצא לידי, ומעבר ליראת כבוד שגרמה לצחוק שישכך מאליו, הרגשתי קרבת ה’ גדולה באותם רגעים.
כולי הערכה!!
גם אני מרגישה הרבה פעמים במקום כזה
לאו דווקא בעבודה
אלא גם בסביבת השכנים (אזור מתחרד…)
וגם במשפחה (בין גיסים וכו’)
רק שב”ה אני הלשון שלי די שנונה
ויש מילים שאם הם יתגלשו לי מהפה
הם יגרמו לכולם לצחוק (בלי להעליב אף אחד..)
ואולי יתנו לי גם קצת כבוד (מדומה, כמובן)–:)
אז כשיש רק נשים, זה לא ממש בעיה..
אבל מספיק שגבר אחד יצחק בגלל בדיחה שלי – זה הרבה מדי
מבינה אותך לחלוטין!
ותודה על השיתוף
נותן כח
מדהים. אין מילים.
מדהים ממש,
קושי הזוי, כל הכבוד לה!!
מקסים , מרגש לגמרי!!!
כל הכבוד , כ”כ מחזק אני גאה להיות ביחידה הזו!
אני באמת חושבת שכל סיפור וסיפור שכולן שולחות רק מוסיף כח ובעזרת ה’ גם זכויות לכולן.
וואו, איזו התגברות עוצמתית!!
ודוקא כשהיא בדַקוּת שכזו…