את מרגישה שזה עושה לך "לא טוב" (רוחנית, עסקינן) כשמסביבך יש הסתרה גדולה כל כך?

קשה לך עם המציאות הזו שאנו נדרשות להתחכך עם כל כך הרבה רוח זרה לנו?

ואולי מידי פעם את חשה (וכך גם משתקף מתגובות שונות) שלפעמים, אפילו סיפורים ודוגמאות מחיי יומיום של 'שמורות' אחרות, מערער אצלך משהו מהקדושה ומהטוהר שאת כל כך מייחלת לדבוק בו…

קשה לך?

את בחברה טובה…

אלפים מסביבך חשות כמוך,

את הצער בניכור ובדרדור שסביב.

אבל – גם את יודעת שלצערנו, עדיין לא נשמע שופרו של משיח בן דוד,

עדיין חשופים אנחנו בעיר שנבקעו חומותיה…

ושומה עלינו לטכס עיצות: איך, למרות הכל, לא לאבד את היתרונות השמורים – לשמורות?…

העובדה שחז"ל קבעו לנו לקיים מדי שנה את יום התענית הזה,

זה לא בגלל שאנחנו חלילה מזוכיסטיים.

זה בגלל שיש לנו מה להפיק מהכאב וממשמעות היום.

י"ז בתמוז, מגיע מידי שנה ומזכיר לנו שביום הזה נבקעה החומה.

פגעו בנו, רמסו אותנו, הותירו אותנו ללא כל הגנה.

ואנחנו לא מדחיקים ולא שוכחים.

אנחנו מנצלים את הכאב להתבוננות ולהתקרבות.

היום הזה, של בקיעת החומות, הוא זמן ראוי וחשוב לחשבון נפש ציבורי ו'שמור'.

להתבונן מחדש בעצמנו, במסגרת המיוחדת שהתהוותה כאן, ולהבין היטב מהי משמעותה של החומה.

דיברנו בעבר על חשיבותה של החומה המגוננת עלינו, ועל כמה אנחנו באמת אחרות, גם כשכלפי חוץ דברים נראים דומים… אבל חשבתי אולי לחלוק עמכן הרגשה נוספת שמקננת בי מזה תקופה, ואני מקווה ובסייעתא דשמיא יירצו הדברים לפני ה' יתברך ויתישבו על ליבכן..

באחת מההופעות המעצימות שזכיתי להן כאם ל'בת מצווה', הומחז לנו מעשה שנחרט עמוק בליבי.

סופר שם על בחורה 'רגילה' ברוסיה של תקופת הקומוניסטים, תקופה של גזרות ומסירות נפש אמיתית על קיום כל מצוה ועל כל שעת לימוד תורה. 

הנערה הזו נרתמה לעזור ל'מחתרת היהודית' שבעירה להשיג לולב לארבעת המינים.

ולהשיג לולב, היה קשה ומסוכן… 

קשה אפילו יותר מאשר לו הייתם גרים באילת והמנהג שלכם היה להדר ולנסוע עד בית שאן הצפונית כדי להשיג לולב,

ומסוכן אפילו יותר מאשר לו הייתם מתגנבים ליריחו לקטוף לולב או שניים..

קשה זה אומר לנסוע יממותיים ברכבת במרחבי רוסיה האימתנית, להפגש בהחבא עם מבריח הלולבים ולשוב הביתה עם ה'מטען המפליל' שהיה וחלילה ייתגלה, היא תוגלה לסיביר, במקרה הטוב ותסיים את חייה בירייה במקרה המצוי…

אבל בת ישראל, כמו בת ישראל, יש לה את הכח והתעצומות להשיג דברים.

ובכח האמונה, הגבורה ומסירות הנפש שירשה – והיא יוצאת לדרכה.

חלפה הנסיעה וגם המפגש המסוכן עם המבריח. ועכשיו, הגיע הזמן לשוב הביתה…

והלולב?…

ביד? נו… באמת…

במזוודה? חלילה! ביקורות אין ספור נערכות בזמן הנסיעה, וזו בכלל לא אופציה…

והנערה, שירשה מלבד תעצומות הנפש גם 'ראש יהודי' והחליטה להשחיל את הלולב לתוך הבגדים (לא. לא היו אז מכונות שיקוף:) )

דא עקא… שהלולב הצמוד לגופה, לא מאפשר לה חופש תנועה או ישיבה, רק עמידה ותו לא.

יממותיים נסיעה – בעמידה. 

בעמידה בלבד… מעייפת, מתשישה, מחלישה…

אבל – עמידה זקופה!

וכמה שניסו הנוסעים מסביב 'לרמוז' ולהסביר לה שיש מקומות פנויים והיא מוזמנת להצטרף-

לא עלה בידם.

כי כשהיא יודעת שבתוך תוכה היא מגינה על מצוות ארבעת המינים של כל יהודי העיר,
כשהיא מודעת לגודל האוצר שהיא נושאת בחובה, היא לא יכולה 'להשבר' ולשבת…

הסיפור הזה נותן לנו כח,

נותן לנו כח, כי אנחנו מבינים שבכל תקופה יש את ההתמודדויות הייחודיות לדור הזה,

ותמיד תמיד יש לנו כלים ועוצמות רוחניות-

והאופנים משתנים…

הסיפור הזה מזכיר שיש לנו כפרט, הרבה הזדמנויות, להחזיק קרוב קרוב את השמירה הנדרשת-

ולהכניס אותה לתוך הטריטוריה האישית והפרטית שלנו.

שם אנחנו יכולות. שם אנחנו חייבות.

ב"ה, התרגלנו להרבה פינוקים רוחניים.

בנו עבורנו חממות רוחניות מוגנות ומצמיחות.

מוסדות חינוך מעולים ושמורים מגיל הגן ועד הסמינר,

שכונות מגורים חרדיות למהדרין…

חנויות אירועים… הכל כשר ושמור…

והלוואי! הלוואי שלא היו 'נפרצות החומות' לעולם…

הלוואי שבכל מקום היינו יכולים להסתגר בד' אמות , או רצוי בת"ק פרסה

שכל כולה – קודש לה'…

אבל…

לא כך גזרה חוכמתו יתברך.

הרבה מאיתנו נדרשות, לצאת מן החומות.

וזה כואב.

זה כואב, גם כאשר את יודעת שעשית זאת בעצת רבותיך, 

גם כאשר את מלווה בתפילות ובברכות

וגם כאשר את ממשיכה בבחינה מתמדת ומחשבת רווח מול הפסד…

זה כואב. (וטוב שכך! כשלא כואב, זו עוד גלות בתוך הגלות…)

כואב. אבל אנחנו עם היודע מה עושים עם כאב!

לא מתעלמים ולא מדחיקים.

מרגישים את הכאב, מנסים למצות את תכליתו עד להפיכתו ליום של ששון ושמחה.

נכון, נפרצו החומות. 

ולי הקטנה אין את היכולת להקים אותה מחדש מסביב לעיר.

אבל כן יש לי את הכוחות להקים אותה – מסביב לעצמי.

זו לא צריכה להיות חומת אבן או ברזל

והיא יכולה בכלל להיות חומה מוצנעת היטב-

אבל כזו, המזרימה כוחות לעמוד זקוף גם כשכולם מסביב מזמינים אותי לשבת עימם…

לא אני ה'קופירייטר' של המותג 'שמורה'.

אני זוכרת כמו היום את הרגע הזה, כשהגעתי לשורת הסיום במייל בו פניתי ל11 חברות והצעתי 'בואו נתאגד'

ואמרתי לה': "ה', אני חייבת לקרוא לזה שם. איך לקרוא לזה?"…

ויצא לי ה'שמורה במבול'…:)

וגם אני התרגשתי כששמתי לב למשמעות הכפולה של 'שמורה'-

לא רק מתחם שמור, אלא כל אחת ואחת שמורה בעצמה…

כי זוהי התכלית שלנו בתנאי החיים ה'חורבניים' הללו-

לשמר ולחזק ולהצמיח – את החומה האישית שלנו

זאת שתסנן עבורי ותשאיר בחוץ את מה שלא מקדם אותי,

זאת שתפעיל חיישנים ותאמץ כל דבר שכן מקדם אותי

זאת שתאפשר לי , גם בתוך עולם של תוהו-

להגיע אל התכלית המרוממת והמיוחדת לי.

וכאשר תהדהד השאלה בחלל,

האם חומה את, האם נבנה עלייך טירה?

תוכלי בס"ד לעמוד זקוף לשאת מבט אל על ולענות:

אני חומה!

והלוואי ונזכה,

עוד השנה הזאת לימים אשר מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים

לאה

חשבת פעם כמה פעמים ביום את מבקשת על הגאולה?

הידעת את עוצמתה הפנימית של כל ברכה וברכה שתיקנו עבורנו אנשי כנסת הגדולה???

רחלי קיבצה עבורנו במקבצים קצרים, דו שבועיים

רעיונות שיעזרו לנו לחוש את הכמיהה לגאולה – חזקה יותר מאי פעם.

אם קיבלת את המייל הזה, את רשומה למדור 'שמורה ברוח הימים' (או בעבר נרשמת 'לכל המדורים')

על מנת לשנות, עליך להכנס לטופס זה ולסמן את בחירתך החדשה. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לתגובות, תובנות, הערות והארות: kehila@shmura.org