יחד עם רסיסי הטילים שמתפוצצים, ובניסי ניסים אחוז הפגיעות נמוך מאד ביחס לאסונות שיכלו להתרחש בעקבותיהם, מתנפצים גם שברי תקוות של בנות רבות שיושבות עכשיו בבית ורוצות מאד למצוא את עצמן במקום עבודה קבוע ויציב.
אם כל השנה השוק קשוח, עכשיו הוא קפוא. אין תזוזה, אין גיוס, אין תקציבים, אין משרות פתוחות. ובשוק העצמאי לא פחות מתוח – אנשים מצמצמים בהוצאות, פחות יוצאים, פחות קונים.
חוסר הוודאות אופף את כולם, ומלבד המתח הקיומי המתלווה לצפירות האזעקה, ומתעצם סביב מוקדי נפילות ופגיעות בגוף וברכוש, גם ההכנסה החודשית מתחילה, בלא מעט בתים, לאבד שיווי משקל ולהחסיר יציבות.
מה יהיה? לאן תיגרר המלחמה? ולאן תגרור אותנו בעקבותיה?
כל זה בתיאוריה.
לא במציאות אמת של חיי אמונה ובטחון, של הישענות מוחלטת על בורא עולם, ושל ידיעה ברורה וחזקה שמהלך העניינים מנוהל על הצד הטוב ביותר בידיו הרחומות של בורא עולם.
זו הזדמנות מדהימה בשבילנו לחזק את שרירי האמונה והתלות המלאה שלנו בה' יתברך בחיים עצמם, ובכל מה שזז (או קופא) בתוכם, כולל תחום הפרנסה.
המעבר החד של בתי הספר ללמידה מרחוק, מחזיר אותי שש שנים אחורה, אל תחילת דרכי בעולם ההוראה.
הימים היו ימי ערב פורים, ואני הייתי לקראת סיומה של תקופת מילוי מקום לחצי משרה, בבית ספר פרברי מרוחק, בתנאים לא מלהיבים בכלל. הרגשתי שהתפקיד לא מקדם אותי, השכר היה מופחת לעומת מקומות אחרים, ולא ראיתי עתיד משתלם לנסות להתברג בבית הספר ההוא.
אני טיפוס יוזמתי ופעיל, לא רציתי להיתקע בפרבר המרוחק. תוך כדי מילוי המקום המשכתי לחפש בקדחתנות מקום עם תנאים משופרים.
לקראת סיום חודשי ההחלפה מצאתי משרה אחרת, זמנית גם, אך טובה יותר. כשהודעתי למנהלת שאני עוזבת היא היתה המומה, המורה הודיעה שרוצה להאריך את החופשה והיא ממש בנתה עלי, לא עלה בדעתה שאני מחפשת במקביל במקום אחר.
המשך מילוי המקום לא סוכם מראש ולא היה בהתחייבות הראשונית שלי. היו כמה שיחות לא נעימות בנושא, אפילו ההורים שלי התערבו בשביל להסביר את הסיטואציה, ובסוף הדברים התקבלו על לב המנהלת, והיא קיבלה את המצב בחוסר ברירה.
הרגשתי מוצלחת מאד שהנה, אני מתקדמת הלאה, ולא נשארת לעבוד בתנאים חנוקים.
יום למחרת פורים באותה שנה הכרנו לראשונה את המילה סגר בתרגום המעשי שלה.
בתי הספר עברו ללמידה במרחב הקולי, ואני מצאתי את עצמי במרחב האווירי – נשארתי באוויר:
בבית הספר בו עבדתי עד עכשיו כבר הודעתי על עזיבה, ובבית הספר החדש אליו התקבלתי המנהלת טענה, ובצדק, שאמנם סיכמה שתקבל אותי, אך אין אפשרות ללמד מרחוק כשכלל אין היכרות בין המורה לתלמידות. היא פשוט השתמשה בהקלטה של המורה המקבילה.
נותרתי חסרת עבודה.
לא יודעת אם היתה פה השתדלות עודפת, ולא הייתי צריכה לרדוף אחרי משרות אחרות, או שעשיתי צעד הגיוני ביותר, כי למה לא לנסות לשפר את תנאי העבודה. מסתבר שאין תשובה קבועה במסמרות לשאלה הזאת, והכל ענין של דרגה באמונה ובטחון.
את הלחץ הזמני שהיה לי באותה תקופה הספקתי לשכוח מזמן, אבל השיעור המאלף ב'השתדלות היא לא סיבת התוצאה' לקחתי איתי לתמיד.
ראיתי בחוש שלא ריבוי ההשתדלות והרדיפה מולידים קידום ורווח. בלי סתירה שהרבה פעמים כך נכון ודרוש לעשות, אבל למדתי לנתק את המעשים מהתוצאות שנדמה לי שהשגתי בזכותם.
כמה טוב לחיות ככה, כמה שלווה ורוגע זה נותן.
הלמידה מרחוק למדה אותי המון, ומקרוב.
