אם תשאלו אותי באיזה תחום אני עובדת, אני אציין שם של חברה חילונית במרכז הארץ. למעשה אני עובדת אצלם דרך חברת כח אדם קטנה חרדית, כך שאין לנו יותר מידי שיח עם העמיתים שלנו שיושבים בחברה הכללית.
עברתי תקופת הכשרה קצרצרה במרכז החילוני, ומאז סביבת העבודה שלי היא מקום חרדי ושמור.
לפני כשנה התחלפה הבוסית הראשית. בתחילה הכל היה מצוין, יחסי כבוד הדדים המשיכו להישמר, וצורת התקשורת נותרה להיות טלפונית או התכתבותית. לעיתים רחוקות היא קפצה לביקור אצלנו, אך רוב השיח נותר מרחוק.
הסתדרנו ככה מעולה, והעבודה בוצעה לשביעות רצון כולם.
לפני כמה חודשים התחילו קצת חריקות. לא יודעת למה – הבוסית החליטה שחשוב לה שנבוא מפעם לפעם ונעבוד יחד במרכז החילוני. ההסברים שלה היו מקצועיים, רישמית, אך פעם אחר פעם הם התבררו כחסרי טעם וחסרי מימוש בשטח.
יש לציין כי היא בוסית מתחשבת ממש, איפשרה לנו לשבת היכן שנרצה, דאגה מראש ליידע את הגברים לא לשוחח איתנו שלא בנושאי עבודה, ובכל זאת הימים האלו תסכלו אותי ממש.
הרגשתי כל כך רע לשמוע נושאי שיחה לא ראויים, להיחשף למראות שהייתי מעדיפה לא לעבור לידם, ובקיצור – מאד לא רציתי לעבוד במשרד חילוני, על כל המשתמע, המתראה, המורגש והמחלחל מכך.
אני עוצרת לרגע, כי אולי יש כאלה שגוללות מהר למעלה ובודקות מלפני כמה עשורים הסיפור הזה. 'מה קרה לה', יתכן וחושבות, 'היא לא יודעת שהיום זה המצב, וכורח המציאות, וצורך פרנסה? על מה התלונות – על סביבת עבודה שכל כך הרבה בנות עובדות בה? בדיוק למען זה נולדה שמורה…'
אז היא, כלומר אני, יודעת טוב מאד שהרבה בנות עושות את שליחותן נאמנה, ומעריכה אותן מאד! הן פוגשות במקום העבודה שלהן גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ומתאמצות למזער בכל מאדן כל השפעה וקשר איתם.
אבל תסכימו איתי שמותר לנו לזכור מידי פעם שלא זו הדרך האידיאלית, וזכותנו לשאוף לסביבת עבודה נקיה ושמורה. ואם ניקח בחשבון שבמקרה שלי באמת לא היה צורך מקצועי שנבוא, תודו שזה מתסכל.
הייתי אומרת לעצמי: אם ישאלו אותך אחרי ה120 למה נסעת לעבוד משם, ושמעת, וראית… מה תגידי? כי הבוסית אמרה לי?… שידרתי לה שאני לא מרוצה מהבקשות האלו, היא הבינה יפה מאד, ובכל זאת – כשהיא החליטה שנבוא, לא היה אפשר להזיז אותה מעמדתה.
יום קיצי אחד של אלול, אני בבית אחרי שעות העבודה, מקבלת שיחת טלפון ממישהי מהצוות. היא שוחחה כעת עם הבוסית, וסוכם שמחר אנחנו שוב נוסעות לשם. תוך כדי הדברים הבנתי שהבוסית נתנה את האופציה לבחור האם לבוא או לא, וכשהיא והעובדת הנוספת אמרו שהן באות, נקבע גם בשבילי שאצטרך לבוא ללא משא ומתן.
למרבה הבושה הכעס כבש אותי.
כעסתי על הכל ועל כולם: כעסתי שאני צריכה לנסוע, כעסתי שאני מקבלת הודעה כזו משמעותית עבורי יום קודם לאחר שעות העבודה, כעסתי ששמעתי על כך דרך חברה מקבילה ולא ישירות מהבוסית.
הרגיש לי יחס לא נכון ולא הוגן מצד המנהלת.
החלטתי להתקשר אליה ולשפוך החוצה את כל מה שבער בי בפנים.
תכננתי לומר בתקיפות, שמן הראוי היה שהיא תתקשר אלי ישירות, ותתאם איתי כמה ימים קודם לבוא בתאריך מסוים, תבדוק מולי אם זה מתאים לי, לא לשלוח את ההודעה בצורה הזאת…
למרבה הנס השיחה שלי לא נענתה:)
פסק הזמן עזר לי להירגע, ולתכנן שיחה יותר עדינה ומנומסת.
תוך כדי שישבתי עם עצמי ניסיתי לנתח: על מה באמת מתפרץ הכעס הגדול? מה כל כך מכאיב לי?
האם אכפת לי לנסוע למקום שלא מתאים לי להיות שם, או מפריע לי חוסר הכבוד בצורה בה נמסרה לי ההודעה?
לא היה קשה להגיע לתשובה: הנקודה המרכזית היא שאני מאד לא רוצה לנסוע. באמת שלא. אבל זה לא אמור להרתיח אותי כל כך, משהו אחר ישב שם. מה שהביא אותי לכעס היה הרקע מסביב.
הברור הזה עשה לי טוב, בהירות כזאת, נקיות.
ישבתי על הכסא החום במטבח, אני לא אשכח את הרגעים הללו, ופשוט הרמתי שתי עיניים ואמרתי במילים מעומק הלב: רבונו של עולם, אני מנסה בכל כוחי לא לכעוס, להשאיר בי רק את הרצון הטהור והתמים להישאר שמורה. תעזור לי שלא אצטרך לנסוע, כי לי אין דרך לפעול.
שתי דקות אחר כך לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח: להודות. החברה התקשרה לעדכן שאנחנו לא נוסעות. הבוסית הולכת מחר לנחם חברה מהעבודה, היא הודיעה שאין לנו למה לבוא.
מאז היו עוד ארבע פעמים שהיא רצתה להביא אותנו. אימצתי את השיטה, ובכל פעם כזו הרמתי שוב עיניים ונשאתי תפילה: ה', תעזור לי. אני שמה בצד את כל ההרגשות האחרות, ורק מבקשת להישאר עם הרצון האמיתי והטהור לא לנסוע. לא יאומן – אבל כל פעם השתנו התוכניות ברגע האחרון, חלקן מסיבות הזויות ולא צפויות בכלל.
ניסים לא מתרחשים בכל יום, ואולי מתישהו כן אצטרך לנסוע.
אבל ראיתי בחוש, שכשיש רצון אמיתי ללא נגיעות נוספות, והוא מלווה בתפילות בלי סוף – יש סיוע מיוחד מלמעלה.
צריך לרצות באמת,
ורק את האמת.
