בדרך כלל ילדים חולים ושפעות מסתובבות מגיעות על רקע עננים חורפיים וימים גשומים, אבל אצלי דווקא חגגו הווירוסים בעונת האביב. אולי לזה קוראים פרפרים בבטן?
נשארתי יום ועוד יום, שאליהם הצטרפו שעות חוסר בגלל רצף שמחות משפחתיות, ב"ה, ודו"ח הנוכחות שלי היה מצומק מתמיד. בפעם השלישית שהילד התורן הראה סימני אי כשירות ללכת למוסד הלימודים, כבר ממש הרגשתי החמצה. תמו שמונת ימי מחלת הילדים שהחוק מעמיד לרשותי, והפעם – יום בבית כולו על חשבוני.
לרגע אחד חלפה בי מחשבה: אולי בעלי היה צריך להישאר? אבל מיד סילקתי אותה, כי ידעתי שאין שום מחיר וערך לעוד יום בכולל.
בסוף החודש, כשהבוס הניח על שולחני את דו"ח הנוכחות לבדיקתי, עברתי על כל הנתונים, ומשהו לא הסתדר לי. מספר השעות שחסר לי היה נמוך בחצי ממה שקרה במציאות. ניגשתי לבוס והסבתי את תשומת ליבו לטעות. הייתי בהלם מהתשובה שלו: "זה בסדר, תשאירי ככה". ככה, על מגש של כסף, תרתי משמע.
הודיתי לו מאד ושמחתי על רוחב ליבו. במיוחד התרגשתי לראות איך הקב"ה מסובב הכל, ולא נגרם לנו שום הפסד מכך שזכיתי אני להישאר תמיד עם הילדים, ולא לבטל את בעלי בכלל מהסדרים שלו.
אני יודעת שלא כל הסיפורים נגמרים ככה, לפחות לא בצורה ניסית שכזאת. המאזן החודשי בטח לא נפגע, כי מה שנקצב מגיע – אבל לא תמיד בכזו דרך שמיימית. אבל דווקא חשוב לפרסם את הסיפורים האלו, כך כותב הרמב"ן, כי מהסיפורים הגלויים נלמד להכיר גם בסיפורים הנסתרים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם.
יש מתיקות מיוחדת לראות בעיניים השגחה פרטית, הרגשתי בעננים.
כנראה שגם מחלות באביב יכולות להיות על רקע עננים.
