את כל כך צודקת! הטקט המבורך הוא מינימום של רגישות בסיסית. ובמיוחד עכשיו בימים של ספירת העומר! כל כך חשוב להתחזק בזה! ממש כואב לי שכך נוסף כאב על כאבך המר בלאו הכי והכול מחוסר שימת לב! כמה חשוב כן לשים לב ולהיזהר בדיבור שלנו.

אני אישית מאוד נזהרת לא לחפור לאנשים מחשש להביך אותם או להכאיב להם. לכן אף פעם לא אשאל מישהי: כמה ילדים יש לך, כי אולי עדיין אין לה.. וגם לא אשאל: במה את עובדת כי אולי מי שעומדת מולי עדיין מחפשת עבודה. הכלל אצלי הוא לא לשאול שום דבר אישי אלא רק לחכות שהשני ישתף. 

ובאמת חידדת שלא יפה לדבר על לידות. זאת אומרת אפשר לדבר על לידות, אך צריך להיזהר ולחשוב: מי המאזינים. אם למשל מאזינות ילדות ונערות זה יכול להפחיד אותן ולשווא, וזה גם לא צנוע ממש.

אני חושבת שלומדים מהסיפור הזה כמה חשובה הרגישות לזולת, לא להכאיב במילים שלנו וגם שוב להתחזק בצניעות בדיבור, לא כל נושא שיחה מתאים לכל פורום. תודה לך! חיזקת!

איך שהתחברתי והזדהיתי!

לא. לא חיכיתי לשידוך מדי הרבה זמן וגם ילדים כבר יש לי (אם כי בהחלט לא בקלות….) אבל כאחת שנכוויתי בזירה שונה ואני כל כך הרבה פעמים חושבת על זה שלא לכל אחת יש את מה שיש לי וההיפך וצריכים להיות כל כך רגישים.

אם מישהי יודעת שחברה שלה מתמודדת כלכלית, לא צריך לספר לה על חופשות וקניות וכשמישהי מתמודדת בחינוך ילדים, לא צריך לנפנף בהצלחות של הצאצאים שלנו. לא אמרתי להחביא ולא שאסור להזכיר, השאלה כמה כובד משקל נותנים לנושא. צריכים להיות זהירים!!!

אכן את עוברת התמודדות לא פשוטה, ניסיון לא קל, אך חשוב לי לומר שלעיתים אף המצב ההפוך יכול לעשות רע מאד וג"כ להוסיף קושי על ההתמודדות הקיימת.

שמעתי זאת מכמה שטענו כי עצם זה שלידן פתאום לא מדברים את השיחות הרגילות ומתהלכים איתן כהליכה על קרח-זה ממש נותן תחושה רעה.

לדעתי כמו בכל דבר צריך פה את האיזון של דרך האמצע מצד אחד לזרום ולדבר על מה שצריך, מצד שני בגבול וברגישות!!!

נקודה חשובה נוספת- לפעמים יש אנשים שמרגישים שאם הם יתלוננו על הסטטוס המשמח שלהם- זה ייתן לשני הרגשה ש'הוא לא מפסיד כלום'. וכל המרבה הרי זה משובח.

הייתי בשידוכים תקופה ארוכה, ואם זה לא היה מרגיז זה היה מצחיק. הייתה לי חברה נשואה שכל הזמן השתדלה להיאנח בקול ולהפריח משפטים שמשדרים שלהתחתן זה כ"כ קשה ומעיק, ובכלל לא נחמד. וכמה כיף לי שאני רווקה ואני יכולה לחזור הביתה מתי שמתחשק לי, ואוי אוי אוי כמה שהיא מתגעגעת לימים שהיא לא הייתה מחויבת לשום עול ולשום שעון.

אז נכון, אני מסכימה שלפעמים הקושי קיים, אבל להקצין אותו ולספר עליו מבוקר עד ליל למי שעדיין לא זכתה- זה אבסורדי ורק מחריף את התחושה הכואבת של ההמתנה. ולא, הדיבורים האלה לא מנחמים וגורמים להקלה של – 'לפחות אין לי את הקשיים המתוארים', זה רק מגביר את ההרגשה של החוסר!

התובנה הזאת התחדדה לי גם אח"כ, כשחיכיתי לילדים. כמה היה לי קשה לשמוע את חברותיי שמגיעות לעבודה טרוטות עיניים אחרי לילה ללא שינה, ובחוסר רגישות הן פשוט לא מפסיקות להתלונן ולהיאנח על הלילה הלבן והמתיש שהיה להן. אתן יודעות כמה הייתי משלמת בשביל לטעום כמה דקות של בכי של ילד שהוא שלי? אתן יודעות כמה אני מחכה לחוות את העייפות הזאת?

רציתי להגיב לסיפור… ממש כואב הלב, אין מה לומר… למרות שאני באותו מצב. פשוט כואב שיש עוד אישה יהודיה יקרה בניסיון בנושא… לחכות זה לא קל בכלל, במיוחד כשב"ה להרבה אנשים אין שום מושג מה הכוונה "לחכות" במקרה הזה:), כשהם חושבים שזה מסתכם רק בתפילות וציפייה (שהיא בעצמה ממש לא קלה).

אני גם הייתי שמחה מאוד שאנשים יהיו קצת יותר רגישים בעניין, אבל מה לעשות, זה תמיד יקרה – כל פעם מסיבה אחרת, כי ד' שולח את הניסיון הזה לנו כאן, עכשיו. וזה ממש לא קל, אבל כל פעם שאנחנו מתגברות (מופתעות, כועסות, נפגעות, בוכות…..) ואח"כ סולחות מכל הלב, חוץ מזה שזה זכויות עצומות וברכה גדולה כידוע, (אולי כך ד' רוצה לזרז לנו את הישועה?), זה גם מאוד מאוד מחדד לנו את העין טובה ומיומנות לדון את הסביבה לכף זכות (איזה כיף יהיה לילדים שלנו שיוולדו בע"ה בקרוב בעתו ובזמנו לקבל את זה בגנים! 😉).

ואני חושבת שכאן יש גם הרבה מקום להודות לכל אחת ואחת מהנשים הצדיקות, שכמו שכתבת שאין מדריך למשתמש "איך להתייחס לחברה שממש ממש מחכה להתארס וזה לא קורה", אין גם מדריך "איך להתיחס לחברה שממש ממש מחכה לילדים ולא נפקדת", – כל אחת ואחת מהן שמשתדלת לחדד את הרגישות שלה, ומנסה לפעול לפי כל הסעיפים של המדריך שעוד לא קיים, למרות שאין לה מושג איך, מנסה להתייחס בצורה שתרגישי הכי טוב, שאוהבים אותך, שכואב לה גם, שנדבר על דברים אחרים מעניינים שלא קשורים, – תודה רבה מכל הלב, זה באמת כמו ללכת בשדה מוקשים, והן עדיין לא עזבו אותנו כי זה קשה להסתבך ועדיין נמצאות לידינו! שבע"ה נזכה כולנו בקרוב בגאולה כללית ופרטית!

תגובה ל"לראות את הנולד": זה נושא כ"כ כואב!!! ונתון כואב נוסף הוא- לא ניתן לשנות את הסביבה:( אבל ניתן לשנות את עצמנו…

אני יכולה לנסות לחזק במה שעוזר לי בעניין של "מה שנשים מדברות סביבי" מנסיוני בשטח ממבט של רווקה (כבר כמה שנים טובות(!) (כן. ב"ה יכולה להעיד שטובות:))) זה הרבה עבודה בראש! אבל אם עובדים על זה ומשנים את ההסתכלות, זה שווה!!

אם שכנה/ חברה בת 70 היתה משתפת אותך בסיפורים על מפגש הפנסיונריות המהנה שהיא משתתפת בו, זה היה כואב לך? לא. היית מתעניינת ומשתתפת איתה מכל הלב, ואם היא היתה מפליגה בסיפורים היית ככל הנראה צריכה לגייס סבלנות כדי להמשיך להקשיב, אבל זה לא היה כואב.

אנחנו מסובבים באנשים שכל אחד נמצא בשלב אחר של החיים. כל אחד עם המסלול שייעד לו הקב"ה. וטבעי שנושא שמעסיק אותי, פחות יעניין את זולתי. מתי זה הופך מ"לא מעניין" ל"כואב"? כשלבנ"א מולי יש משהו שלי אין ואני רוצה גם. זה כואב. מאד!

יש תחושה כזאת אצל רווקות (/ממתינות לילדים/עבודה וכו') של כביכול "התפספסתי" כאן במירוץ החיים. את רואה את כולן מתחתנות בזו אחר זו, ואת מרגישה מאחור… הרגשה של "שכחו ממני"… אנחנו לא מעיזות להגיד אבל קשה להאמין שהמצב טוב… ההרגשה היא לא הכי מחבקת… הרגשה יותר של דפיקות… אין מה לומר – הרגשה קשההה!!!

אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת. בורא העולם ברחמיו הגדולים מסדר לכל אחת את התכנית המדויקת בשבילה. כל אחת עם יחס אישי:) אין פספוסים! לך נקבע כרגע להיות רווקה, לא כי יש כאן חלילה איזשהו עיכוב או מחסור בבחורים ומתישהו נגיע אליך, אלא כי עכשיו מה שהכי טוב לך זה להיות רווקה!!!! כן! לא היה טוב לך להיות כרגע נשואה!!! כי אם זה היה טוב לך זה היה קורה.

לחברה שלך לא יותר טוב ממך, אין לה פרוטקציה בשמים יותר ממך! אלא לה נישואים זה טוב עכשיו ולך לא. הקב"ה חושב עליך בכל רגע ורגע ודואג לך למצב הזה מתוך אהבה אליך!!! ברגע שיהיה לך טוב להתחתן – זה יקרה. הוא שומר לך את הבחור שלך (שהוא רק שלך ולא ייתן לאף אחת לקחת את המיוחד שלך).

נכון, קשה להבין למה המצב הזה הוא טוב, אבל איזה מחבק זה ההרגשה שהמצב הזה הוא מכוון. כן, דווקא! (לא בדווקא במובן השלילי כמובן… אף אחד לא עושה לך "דווקא" שתהיי עכשיו רווקה…) את לא מעוכבת, לא נשכחת וגם לא נדפקת! הקב"ה סידר במיוחד לך את תנאי החיים הטובים ביותר בשבילך! הוא חשב עליך וממשיך לחשוב עליך כל הזמן!!! איזה עוטף זה….:)

ככל שמעמיקים במחשבה הזאת מבינים עד כמה… ופתאום הדיבורים של הסביבה פחות כואבים. היא מדברת על עגלות ולידות, וזה לא מעניין אותך כי זה לא קשור אליך. אבל גם כשהיא מדברת על הקושי שלה עם הבן שלה זה לא קשור אליך. לה יש את החבילה מותאמת אישית בשבילה (ותמיד מבחוץ זה נראה עטוף בסרטים…) ולך יש את שלך, הכי מותאם לך:)

גם אני מתמודדת עם כזאת סיטואציה של ציפיה, אצלי לפחות זה לא בא לידי ביטוי בעבודה אלא במסגרות אחרות- לפני כמה חודשים היה אירוע מטעם הכולל של בעלי גם לנשים, וכמובן הנושא שיחה המרכזי שהיה זה הלידות של כל אחת ואיזה עגלה הכי כדאי לקנות, ישבתי בצד כולי מובכת, לא היה לי כלום לתרום לשיחה, זה היה הרגשה כזאת נוראית שאני לא מאחלת לאף אחד…

אני דנה אותן לכף זכות שבאמת הן לא יכולות לדעת מה כל אחת לידם חווה, אבל אני עדיין חושבת שצריך ללמוד לפתח רגישות– בבקשה, אם את מזדמנת לסיטואציה דומה- שימי לב- אולי יש מישהי בצד שלא משתתפת בשיחה? מישהי שיושבת בפינה שלה ונראה שאין לה עם מי לדבר? לפעמים צריך רק אחת שתשנה ברגישות את נושא השיחה לנושאים אחרים שיכולים להתאים לכולם, ולא חסר…

זה רלוונטי כמובן לשאר ההתמודדויות…. אולי זה לא קשור לשמורה במבול דווקא אבל אני בטוחה שאף אחת לא רוצה לדעת שהיא ציערה ח"ו מישהי מחוסר שימת לב..

תגובה לשיתוף של זו שמצפה לילדים:

וואו כמה שאני מבינה אותך, גם אני הייתי במקום הזה, וכמה פעמים שהייתי רוצה לצעוק באמצע השיחה: "אתן לא מבינות כלום מהחיים!!" מילא כשמדברים על נושאים סטנדרטיים- על חוכמות הילדים או על חוויות רגילות, אז אני מקשיבה, לפעמים מספרת על אחים או אחיינים (הגם שגם זה נמאס מתישהו אבל זה עוד מילא) זה עדיף כדי להרגיש חלק.

אבל הקושי הוא בחסרות הטקט שמדברות על הריונות, והגדילו לעשות כאלו שהתדיינו על- כמה זה כיף או קשה לצפות לילד מיד אחרי החתונה או אחרי לידה- ובא לי לצעוק- אתן לא שמות לב שאני כאן בינכן?? אני לא מספיק דוגמא חיה בשביל שתבינו שזה בכלל לא נושא ורק תודו לה' שלא הייתן צריכות לרצות כדי ללדת?

וסתם רציתי להגיד לכולן- גם אם מצאת את עצמך משתפת משהו מהחיים, הכל בסדר, אני עדיין חברה, רק אל תבהלי פתאום ותסיימי במשפט- טוב ב"ה רק להודות לה' שאלו יהיו הצרות וכו וכו…..

אישה יקרה שד' ישלח לך בקרוב ילדים בקלות, בנחת ובשמחה!

אפשר קצת להביע את עצמי מהצד השני והטרוד ב"ה בילדים ולידות ועגלות? אז ברשותך, החיים שלי מאוד עמוסים ואני קצת מרובעת וקשה לי לצאת מהמסגרת של מה אני צריכה, אבל אני יודעת שהכי טוב לי יהיה לדבר על דברים אחרים, שלא בתחום העיסוק היומיומי שלי, לא ילדים ולא עבודה, אבל אני כ"כ שקועה בזה ורק חולמת לקרוא על ספר טוב שיוציא אותי קצת מהבועה.

וכאן אני מבקשת ממך, ולא רק ממך אלא מכל אחת שיש לה תחומי עניין נוספים, אנא דברו עליהם, תפתחו אתם את הנושאים שארחיב קצת את תחומי העניין שלי, שכידוע אדם מתעניין במה שסביבו ונמצא סביב מה שמעניין אותו – אז בבקשה, אני בטוחה שיש לך עולם עשיר של חוויות, של מסקנות, של הבנות שלא קשורות רק בטיטולים וגירסאות, שתפי אותי ותפתחי לי ג"כ את הראש ואוכל להנות מהעולם העשיר הזה.

מזדהה איתך מאוד מאוד.

מזכירה לי חברה לא טקטית שלפני שהיא חזרה מחופשת לידה, פחות משנה אחרי שיצאה לחופשת חתונה ארוכה, היא שאלה אם מישהי מגיעה ביום שהיא חוזרת. כששאלו אותה למה היא חושבת שבנות לא יגיעו היא אמרה שדיי הצטמצמה הנוכחות כי יש הרבה בנות בחופשת לידה או חתונה, וציינה: ״איזה נס שיש את פלונית ואת אלמונית, את א׳ ואת ב׳ שמגיעות ממש קבוע״ + סמיילי מחייך. מיותר לציין שאותן בנות הן אני ועוד כאלו שמחכות מאוד לצאת לחופשות בנסיבות משמחות.

הלוואי הלוואי שהנושא הזה יעלה יותר למודעות. אין צורך להיאלם דום, אפשר להתנהג לחלוטין נורמלי, אבל כמה אפשר להדגיש את הפערים! קצת שימת לב…

וואו!! נכון אני מתחבטת, מצד אחד, מובן, יש להיזהר. מצד שני, הזהירות מכאיבה לפעמים לא פחות. זה טבעי לשאול על קניית עגלה – כי זו הוצאה יקרה, מה שמעסיק אמא – אלו אתגרים שהיא באופן טבעי תשתף… איך עושים את זה ונשארים טבעיים? איך מעלים נושאים באופן קבוצתי שכל המעגל נהנה?

נ.ב. מקווה שזאת לא בקשה חצופה, לאלה שמחכות: יש לי כמה חברות לא נשואות, כל אחת והתמודדיותיה, הכל כואב ואני משתוקקת איתן ובשבילן, אבל יש את אלו שכל תגובה פוגעת, שכל אמירה מתקבלות אצלן כמתנשאת…

לא… אולי אין לי מושגים בכאב שלכן, אולי אין לי זכות דיבור אני בסטטוס שונה, אבל חברה בדיוק כמו פעם. וצריכה חברויות כמו אוויר לנשמה. תנו צ'אנס. פטפטו בגובה העיניים. אם משהו מפריע, תחסכו אי נעימות, תגידו. תופתעו לדעת ש- זה דורש מאיתנו המון מחשבה, כוח…

אני חושבת שכל מילה נכונה בהחלט. אני גם כן טיפוס מאוד חברותי שאוהב להשתתף בשיחות ולדבר הרבה עם החברה, אבל כל זה עד שזה מגיע לחלק של דיבורים בנושא של בעל, ילדים..

במקום הזה אני מתכנסת בתוך עצמי ולא יודעת מה לענות להגיב ועוד. אני נהיית פתאום האדם השקט והמופנם שלא מדבר ולא מעיז להשמיע את דעתו בקול. לפעמים אני מצליחה להגיב על זה במשפט של עוד לא התנסיתי, אני עוד לא יודעת מה זה, אני לא מכירה את זה ועוד כל מיני משפטים כאלו ואחרים שהחיים לימדו אותי.

אני מטבעי כל הזמן עושה את ההשוואות האלו של נשואות ולא נשואות. היה לי פעם קורס מטעם העבודה שרק כאלו שנמצאות באופק חדש היו צריכות ללכת אליו. הלכתי ובסוף אני רואה שכולן שם נשואות חוץ ממני. היה לי מאוד לא נעים, אחת העובדות שם שאלה אותי תגידי מה כל עובדת שרצתה לבוא מהסניף שלכם הגיעה? בלעתי את הלשון אמרתי לה שלא, אני גם באופק חדש:)

חזרתי לעבודה בפסח כמו כולם, ציפיתי שאני אעבור עוד יום רגיל כמו כל התחלה, אבל סיימתי את היומיים שלושה הראשונים עם כמות הערות והארות מלאות רגישות של אנשים מסביבי. הראשונה פגשה אותי ואמרה: "את יודעת שלחתי לסבא שלי קויטל שיתפללל עליך בשביעי של פסח", השנייה אמרה: "את יודעת שלחתי את השם שלך שיתפללו עליך אצל הרב ____ ואפילו את יודעת שילמתי על זה כסף!!!", השלישית מההנהלה קראה לי לחדר שלה ואמרה לי: "את יודעת התפללתי עלייך בשביעי של פסח, לא זכרתי את השם של אמא שלך, אבל אמרתי את השם שלך ושם משפחה ואמרתי לד' אתה יודע למי אני מתכוונת"

כל התגובות האלה ועוד, נראות להם תגובות מאוד רגישות ומאוד אנושיות על מנת להראות לי: הנה את רואה, גם כשאני מאושרת לא שכחתי אותך, התפללתי עלייך. אני טיפוס מאוד זורם במיוחד במצב הזה וגם בעוד זירות אחרות בחיים שאני מתמודדת איתם, אבל כל מי שמכיר אותי אומר לי שאני כל כך זורמת וכל כך לא מפחיד לדבר איתך על זה, אבל עדיין- זה רק נראה… שימו לב מה האדם מולכם מרגיש, זה נוגע לי במקומות מאוד לא נעימים ולא קלים.

וואו אני לגמרי מזדהה איתך. אם יש משהו שהיה לי הכי קשה בתקופה שהמתנתי לזיווג ועוד קודם כשחיכיתי לאחותי שמעלי…

היינו נפגשות חברות ויכל להיות מפגש שלםםם שכל הנושא הוא פגישות וכו' או בשלב מאוחר יותר ילדים חמות וכו' הרגשתי ממש או חברותא או מיתותא… והייתי בחורה מאד שמחה וזורמת. אנשים, שימו לב לסביבה!

אגב, זה יכול להיות גם במשפחה- גיסה או אחות. יש כ"כ הרבה נושאים מעניינים שניתן לדבר עליהם… עם קצת רגישות ניתן למנוע עוגמת נפש ולא, לא צריך להשתתק מיד ולעבור נושא;) אנחנו יכולות לשמוע נושאים שלא רלוונטיים אלינו, רק שימו לב כמה זמן ונתח זה לוקח מיום עבודה/ מפגש/ ליל שבת…

וואווו ווואווו ווואוווו!!

קודם כל מאחלת לך לזכות בילדים כמה שיותר מהר בע"ה ושהכל יעבור תקין ובשמחה!!

דבר שני, אני מבינה אותך מאד… גם אני בסרט הזה של הלחכות ולהתמודד עם חסרי טקט ברמות שלא חשבתי שקיימות. אין לי כ"כ מה לעשות כשכל המשרד החליט לדבר על הילדים ועל הלידות חוץ מלהתעמק עוד יותר בעבודה שלי ולצפות שלא ינסו להכניס אותי לשיחה..

מחזיקה לך אצבעות!! מה שכן זה גורם להתפלל יותר בכוונה ומתוך כאב… מאחלת לך רק כל טוב, הצלחות ובשורות טובות!!!

רגישות זה תמיד טוב, וצריך להיזהר לא לפגוע בפרט שאף פעם אי אפשר לדעת באיזה סטטוס זה פוגש את מי שמולינו.

אבל אני רוצה לענות לך, בתור אחת שחיכתה מעל 10 שנים לילדים, אם את לא רוצה שישתקו לידך, תהיי את זאת שמתעניינת במה שמדברים סביבך, גם אם זה לא רלוונטי אליך כרגע (יהיה בקרוב בעז״ה!)

את תהיי הראשונה שתרוויחי מזה, יתייחסו אלייך בטבעיות, לא תרגישי לא נעים להתערב, ותהיי חלק מכולם, מנסיון… 

וואו ממש מזדהה איתך ומחזיקה לך אצבעות, אני ג"כ כמוך בשלב המתנה והיה לי מלא פעמים שפשוט הייתי כל היום עם אוזניות ושירים, רק לא לשמוע מה מדברים וכל נושאי השיחה רק על ילדים, זה ממש קשה.

אני חושבת שיש עוד נושאים מעניינים בעולם מלבד מה לקנות מחר לילדים, אני מבינה שזה מה שמעסיק את רב הנשים כאמהות אבל אפשר לשים לב וקצת רגישות לנשים שאין להם ולפעמים מגיעות לעבודה אחרי אכזבות קשות שלא יכולות לספר אותן…. חשוב להציף את הנושא הזה (לצערינו יש מלא נשים מאותגרות פוריות וזה לא קל בכלל)

אני חושבת שאם בנות לא יודעות מה להגיב, אפשר לשתוק. לא חכם להגיד כל מה שעולה בראש, (או לפחות לשאול לפני זה מישהו שמבין בנושא אם מתאים לשאול כל דבר….) , אני לא אומרת לא לדבר בכלל על הילדים שלכן, אבל למשל מאוד קשה לדוג' שמבקשים ממני לחוות דעה על בגדי ילדים, מראים לי תמונות של ילדים (בסוף אנחנו בני אדם כואב לנו מאוד..) גם אם אני מחייכת וזורמת, תחשבו פעמיים מה הייתן עושות אם חס ושלום הייתן במקום הפוך?

מאחלת לכולן רק טוב וכל הישועות לכל עמ"י כל הכבוד לשמורה שאתן מעלות כאלה נושאים, זה לא פחות חשוב מסינון בעבודה…. תודה רבה!

רוצה להגיב על הסיפור של "מה שנשים מדברות ב…" מזדהה עם כל מילה של הכותבת, מצביעה בידיים וברגלים על הנאמר שם.

בתור אחת שהתנסתה בנושא שהיא העלתה, זה אחד הדברים הכאובים והכואבים. כ"כ הרבה צער היה נחסך מאותן נשים יקרות המתמודדות בגבורת נפש עילאית יום יום עם נסיון ההמתנה, אילו רק הסביבה הייתה קצת יותר רגישה, טקטית, מבינה, מתחשבת ופשוט יודעת איך להתנהג.

בעיני הקושי הכמעט עיקרי בתוך הניסיון הלא פשוט הזה הוא היחס מהסביבה. (מנסין מר של ימים על גבי ימים שחזרתי מהעבודה בוכה בלי הפסקה עד היום למחרת…) הלוואי שהבמה שניתנה לנושא תפעל משהו ולו בשביל אישה אחת שקצת פחות יכאב לה מעכשיו.

תודה על השיתוף! מוכר (ולפעמים כואב) לכולנו, כל אחת במקום שלה. אם כבר עולה הנושא הזה, רציתי לבקש שאולי פעם ידברו /יכתבו אלו שעומדות בצד הכאוב: בחורה רווקה הרבה שנים/ אישה יקרה שמחכה לילדים, מה את מצפה שאני אעשה כשאני פוגשת אותך ברחוב/ בנסיעה בין עירונית מוקפת בילדיי (שהם כבר לא תינוקות) להתעלם ממך? להתחיל לפתח שיחה בנושא עבודה? מעניין לך לדבר איתי? את שמחה? אני מכאיבה לך? אחרי שניפרד את תאנחי אנחת הקלה? אנחת כאב? מה את מרגישה חברתי היקרה??

רק שיהיה לך ברור – שאלו שלפעמים מדברות בחוסר טאקט: 1. הרבה פעמים "אוכלות את הלב" שעה ארוכה אחרי.. 2. מתפללות 3 פעמים ביום, בהדלקת נרות ובכל עת רצון לישועתך שתהיה בקרוב יישר כח ובהערכה כנה

צהריים טובים, האמת, אין לי כל כך מה להגיב רק להגיד שהזדהיתי על כל מילה… ממש עם כל מילה.

ואם הכותבת תיארה את ההרגשה שלה וההתמודדות בחוץ, בין כתלי העבודה וכדו', אני אישית, חווה את זה גם בתוך הבית…על החוץ כבר לא מדברת.. ואנא קחו לתשומת לב! בתור רווקה שמארחת את האחיניות והאחיות הקטנות שב"ה כבר יולדות.. ובטבע הדברים מה שמעניין אותם זה לדבר על לידות, עגלות וכו'.

שלא תחשבו, אני מודה לה' על כל שמחה שיש במשפחה, גם אם אני מצפה לאותו הדבר. אבל להגיד שזה לא דוקר נושאי השיחה? גם בבית להרגיש מחוץ למעגל? לפעמים זה מעבר לכח… מילא בחוץ… ואני חושבת בשקט – מה קרה עם עשר דקות תדברו על בגדים ולא דווקא של הילדים? ובחתונה אפשר לדבר על המון דברים ולא רק על איך השידוך שלהם הלך מהר ומה הלבשנו לילדים.. וכו'…

הזדהיתי ממש, ומתפללת לקב"ה שאזכה תמיד להיות רגישה לזולת, גם בעז"ה כשאעבור את השלב הזה.. אבל אם יש משהו שהוא טוב גלוי בשלב הזה – ואני כותבת את זה לכל מי שמרגישה ככה בכל מיני סיטואציות- זה שהרגישות שלנו מתחדדת, לא כל אחת זוכה לזה!

בתפילה לבניין בית המקדש ואהבת חינם!

אמאלה, אני קוראת ומרגישה כל מילה שפועמת לי בלב. אני מתמודדת עם טיפולים לא קלים. אני נאלמת דום על המקלדת איך לתאר את השיחות של כולם על המעונות והחופשים והילדים… כשהמקרר שלך עמוס בזריקות וכדורים, איך לתאר את כל החברות שיוצאות יחד לגינה, לג'ימבורי, ולרחבה, ואת- מה תבואי שם ותשבי ליד….?

יש לי חברה אחת. חברה ממש טובה, שהיא בהריון ועוברת עכשיו משבר ממש גדול. שיצא לנו לעזור להם הרבה עם המשבר שהיא עברה (גם כלכלית עזרנו- משמעותית (בסכומים של עשרות אלפים), גם ארוחות, וגם עם הילדים שיהיו מסודרים כל יום) באמת שבעלי ואני התמסרנו כל כולנו.

והיא בממוצע פעם בחודש זורקת לי משפט שכזה: "הי X מה קורה? שמעתי ממישהי שאת בהיריון, זה נכון?" בתחילה הייתי בהלם, אח"כ למדתי להחזיר לה "כן באמת השמנתי נורא…" והיא יושבת לידי, בבית שלי, אחרי שאירחתי אותה עם הילדים שלה לארוחת שניצלים, ורק מספרת לי על ההריון, והעובר, ושהיא מחכה כבר ללדת… תגידו לי, אין רגישות??? אני כ"כ נגועה בגלל הטיפולים שאני בעצם עיוורת ובעצם זה נורמלי? רק אני ככה חושבת שזה חוסר טאקט?

תודה שהעליתם את הסיפור הזה, לא, לא בשביל שכל הקוראות ירחמו עלינו ויפסיקו לדבר כשנגיע, אנחנו לא זקוקות לרחמים. לכל אחד יש את המסלול המדויק שה' מכין לו, ומי אני שאערער? אבל טיפה, טיפה רגישות, לא צריך לבוא עם מחט לפצעים שלנו ולדחוף את המחט דווקא שם. 

בתקווה שהסיפור יעלה את המודעות, ואפילו לחלקינו… אז תודה למי שרשמה את זה, והיינו שמחות לתת עוד במה למקום הזה שהרבה נשים מתמודדות איתו, ובציבור שלנו- זה נושא שלא פשוט להתמודד איתו.

הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת. אני חושבת שבאמת אנשים שאנו רואים אותם כלא טקטיים הם לאו דווקא כאלו, אלא הם רואים את המציאות באור אחר, אתן דוגמא:

שוחחתי עם בת דודתי שזכתה ועוד לפני שהתחילה שידוכים, כשהייתה בת 18, קיבלה הצעת שידוך והתחתנה בגיל 18.5. בגיל 19 כבר הייתה לאמא, ואני, שהייתי צעירה ממנה בשנה וכלל לא קרובה לשידוכים- אך עם זאת מאוד כמהה להיות שם (מגיל 12 חיכיתי לרגע שאקים בית), היתה לי קשה הפרידה מבת דודתי שהייתה כאחותי.

סוף סוף הגיע השלב שגם אני הייתי בשידוכים, אך אני, בשונה ממנה, המתנתי כשנה וחצי עד שהתארסתי והיה לי ברור שהיא מבינה שלא קל לי, וכמה כל מפגש איתה הצריך ממני כוחות נפש. היינו כל כך קרובות, והנה הפער בינינו הולך וגדל. ניסיתי להיות גיבורה ולא שיתפתי אותה בקשיי ההמתנה. פחדתי להיות "נעבאך"…

לאחר שהתארסתי ב"ה ויכולתי לדבר איתה פתוח על קשיי ההמתנה וכמה צריך להיזהר כשמדברים עם חברה שעוד לא נשואה להיות רגישים, היא הפטירה בהשתוממות: מה, זה כל כך קשה לחכות? עניתי לה: ברור! מה השאלה בכלל?! והיא הסבירה: זה נראה לי ענין של זמן, כמשהו טכני- מחכים עד שהשידוך יבוא, אולי כבר רוצים להתחתן, אבל כל אחת מחכה שיגיע הזמן שלה… אני בכלל לא רואה את זה כמשהו שצריך רגישות בשבילו…

השבע אינו יכול להבין את הרעב, בפרט מי שלא טעם מימיו רעב.. נראה לי כדאי לדבר בפתיחות ולהסביר את הקשיים, כשמבינים שהעומדת מולי לא רעה, היא פשוט לא קולטת מה עובר עליי… והאמת – הסברתי לה והיא השתדלה להבין, אך גם אני מוצאת את עצמי לא פעם מנותקת מרמת הקושי שחווות חברותיי שעוד לא נשואות, למרות שהייתי במצב הזה.

אני חושבת שכשמישהי מתמודדת עם המתנה מכל סוג- החכמה היא לשתף מעט אחרים במה שעובר עליך, זה לא שם אותך במקום מסכן, זה כן עוזר לך להרגיש אחוות רעים שכל כך עוזרת בכל עמדות ההמתנה. כל אחת נמצאת במקום שהכי טוב לה, וכשנקלוט את זה- נבין שכולנו נמצאות במקום שהכי טוב בשבילנו, אך כולנו נמצאות בעמדת המתנה כלשהי ואין מסכנה יותר או פחות, כולנו בתפקיד וכל אחת עם תפקידה הייחודי לה! "איש לרעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק"!!! אשמח מאוד לשמוע תגובותיכן!

אני לא כ"כ מסכימה עם מה שנכתב- ואני בטוחה שיש הרבה נשים שחושבות ההפך, והן דווקא יפגעו אם לא ידברו לידן בכלל על נושאים שעדיין אין להן חלק בהם.

הרבה היו רוצות שיתנהגו רגיל ולא שתהיה אוירה מלאכותית. ובאמת עדיין לא נכתב המדריך שמסביר מה בדיוק לומר ואיך- כי אין נוסחה כזו זה משתנה מאוד מאדם לאדם. וכדאי גם לזכור שאנשים מטבעם טובים ולא רוצים לפגוע ולהרע.. אז גם אם נכשלנו אנא נסו לדון לכף זכות..

כואב לי לקרוא את סיפורך, זו התמודדות קשה כל כך, אחד הנושאים שצובטים לי את הלב. זה תמיד שאלה, מה נכון? לא לדבר? כן לדבר ולתת תחושה שאנחנו לא רואות אותך כשונה ממנו?

אני תמיד העדפתי לדבר- כמובן בגבול, אבל תחושת השונות היא קשה יותר לדעתי ונראה לי שגם הרבה מהמתמודדות מעדיפות את זה כך, אבל אני מסתפקת לגבי הדרישה מהחברות בעבודה לא לדבר על הנושא בהרחבה- כמה שזה כואב, ככה קשה ליישם. היום נשים לא מספיקות לפגוש חברות כמעט, והמפגש לרוב קורה בעבודה.. שוב, רגישות תמיד צריכה להיות ולשים לב מה לשאול או לשתוק וכו'.

הלוואי שאני אזכה ליישם את זה בתחומים שקשים לי, זה לא קל ולעיתים כמו קריעת ים סוף מאחלת לך שפע שמחה וישועות בכל תחומי החיים ושמשאלות ליבך יתגשמו לטובה מהר אמן!

שמורה יקרה וגיבורה! הסיפור שלך ריגש אותי, האמת, נראה לי לא קיים שחבורת נשים תשהה ביחד יותר ממספר דקות ולא יעלה הנושא המדובר.

יש לי חברה בעבודה שגם היא בתחנת המתנה לילדים, ואנו החברות מנסות להלך בין הטיפות – לדעת מה להגיב ומתי, על מה לדבר ומתי לשתוק…

בתקווה שנזכה כולנו להרגיש את הזולת ולהבין האחת את השניה! ושהשם הטוב יזכה אותך בקרוב בכל הטוב ויתן לך כח!! בהערכה רבה!! ותודה שהעלית את הנושא.

בקשר לסיפור לראות את הנולד מסכימה ומזדהה גם אני חיכיתי… אפשר לכתוב ספר תגובות בנושא…. מה לומר ומתי לא כל תגובה תתאים בכל יום ובכל שעה…

זה כמעט לא הגיוני לדרוש מאנשים לדעת להגיב… אני חושבת, שאם כל אחת תחשוב רגע או שניים לפני התגובה מה אני מרגישה ומה נראה לה שאשמח לשמוע, גם אם המשפט לא מאוד יתאים, את הלב כולנו מרגישים…

הלוואי שנדע להיזהר בכבוד הזולת וחלילה לא לפגוע…

מרגישה הזדהות עמוקה.. גם אני כאחת שממתינה כבר כמה שנים טובות. ומרגישה את חוסר האכפתיות והאטימות של החברה (ולא בכוונה, פשוט חוסר חשיבה ושימת לב)

אבל לפעמים מה שיותר כואב לי זה כשקולטים שאני נמצאת ושומעת שיחה בענייני תינוקות וטיטולים ואחת נורא רגישה מעבירה נושא בחדות. תאמינו לי שזה פוגע לא פחות… רק לפתוח עין ולראות ולהיכנס לראש של הסביבה.

מאחלת לכולן שלא תתנסו.

וואו העלית נושא כ"כ כואב ורגיש! אני נמצאת גם בעמדת ההמתנה עם 'גיבנת' מעלי. המצב הזה מביא הרבה תגובות בנוסח 'למה את לא עוקפת?' וכו' פשוט חיכיתי לשאלה שלך ועכשיו ארוץ לעקוף, נכון?

העלית לי סיפור מלפני כמה שנים, שמתי שאני נזכרת בזה הוא עדיין מעלה בי דמעות… ארגנתי שבת 'שאוור' לבת דודה בגיל שלי שהיתה מאורסת, ב"ה עד שזה יצא לפועל התארסו כל שאר בנות הדודות בשכבת הגיל שלי. כ-ל השבת, אבל כ-ללללל השבת נושאי השיחה סבבו סביב הכלה- חתן- שוויגער- חתונה- תכשיטים- פגישות וכו'.

כשהרגשתי שעוד רגע אני מתחילה לבכות מול כולן, נכנסתי למיטה וכיסיתי את עצמי עד מעל הראש ואמרתי להן שכשיחליפו נושא יגידו לי. הן עד כדי כך היו שקועות בבועה שלהן שאפילו לא קלטו מה עשו ורק אמרו לי 'נו, אז תני נושא על מה לדבר'… ו 'מה אכפת לך? אסור לדבר על תכשיטים?' הן באמת לא הבינו מה הן עושות לי!

חזרתי הביתה מהשבת הזאת עם הרגשה נוראית שלא היתה לי מעולם! ואני טיפוס אופטימי מאוד… תפקחו עיניים ותראו מה קורה סביבכן!!!! אל תתעלמו!

וואו כמה נכון. היה לנו לאחרונה כמה שמחות במשפחה, כל נושאי השיחה סביב השולחנות יחד עם בנות הדודות שלי היה סביב לידה, לפני לידה, וכו'… כאילו אין עוד נושאים בעולם??? כנ"ל בעבודה, זה נושאי השיחה הכמעט יחידים. בתור אחת שעוד לא זכתה, זה ממש קשה…. מסכימה ומזדהה מאד עם הנכתב.
***

כל כך נכון וכואב. זוכרת את עצמי יושבת במשך 45 דקות בחדר, כמזכירה. 3 המזכירות האחרות דנו במרץ על ההבדלים בין משפחתון למעון, ואני? כלא קיימת. מילא 10 דקות, 20 דקות, הגיוני ונסבל. אבל 45 דקות היו יותר מדי הרבה זמן בשביל להרגיש אוויר.

***

זה כואב ומתסכל והלוואי ולא ניכשל בלשוננו. שולחת לך את הבנתי, כאבך כאבי ומצרפת סליחה בשם אלו שלפעמים פוגעות בלי כוונה ועם המון כאב על מחסום ליד הפה שקצת רופף……

***

הי אני ממש מסכימה עם כל מילה שלה….. באמת צריך לעורר את הנשים על כך (מאמינה שיש לכן את הדרכים לכך….) תודה על כל מה שאתן עושות למען בנות ישראל! מעריכה מאד!!!!

***

לא רק במישור הזה צריך זהירות, באופן כללי צריך לדבר מה פחות ובוודאי לשים כל הזמן לב מי ומי המשתתפים שלא יגיע לאוזני ילדות וכו' תודה שהרמתן את הכפפה!

***

וואו!!!!! כמה שאת צודקת!!! שד' ייתן לך כוח ולנו- לכל אחת שמתמודדת, ומרגישה לפעמים מחוץ לעניינים, ושותקת, ומאדימה…. במסגרת הניסיון וההמתנה שלה….

***

דברים שהשתיקה יפה להם תמיד, ויש דברים שהשתיקה יפה להם במרחב הציבורי. החלק המודגש – נכון כל כך לתזכר גם בשיח הנשי שבינינו.

***

וואו כמה זה נכון!! וחייבים לשים לב לזה.. פשוט פוגע באנשים.. קצת לחשוב שניה לפני מה שאומרים. לחשוב על מי ששומע! לא רק על עצמך.

***

אתם תותחים! איך את מורידה את זה במילים אלופות. "לראות את הנולד", נושא כואב על חוסר רגישים. תצליחו הלאה!

***

וואו כל כך מזדהה עם כל מילה!!! חשוב מאוד שהעלת את הנושא הזה! וה' תמיד ישלח לך שפע של ישועות עד שיבלו שפתותייך מלומר די אמן!

***

מדהים!!!!!!!!!!!!!!! הלוואי שנשכיל!! ושתזכי לבשורות טובות במהרה!!

***

כל מילה נכונה- רק שתדע שאנחנו משתדלות… ומבקשות סליחה כשפיספסנו

***

לא פשוט! באמת צריך לחשוב קצת… תודה על ההארה!

***

הארת את תשומת ליבי