הפסיעות הראשונות שלי על השטיח המשרדי היו מהוססות וחוששות. פעם ראשונה במשרד כעובדת, ופעם ראשונה כעובדת בכלל. נשאתי איתי בתיק הרבה תקווה להצלחה ופתק חם מאמא עם השוקולד האהוב עלי.
ניגשתי למזכירה, שקיבלה אותי בחביבות רבה, הראתה לי היכן אשב והציעה בנחמדות שאכין לי קודם כוס קפה. זו היתה קבלת פנים מאירה למדי, אך היא היתה הדבר היחיד שהאיר לי בכל התקופה שעבדתי שם.
המשרד היה מקצועי ומעולה, שמחתי מאד שהתקבלתי לשם, כי הנסיון שווה ומשתלם. אני לא יודעת אם תמיד המצב שם לחוץ, או שנכנסתי בדיוק בתקופה עמוסה, בכל אופן המזכירה אמרה לי שאין מישהי פנויה שתשב להנחות אותי, אבל אוכל להיעזר באופן כללי בבנות שיושבות שם.
השתדלתי מאד לא להוות לנטל ומטרד, כי אף אחת לא היתה פנויה לעזור לי, אבל מענה בסיסי הייתי חייבת לקבל, ולא היה לי ממי. ניגשתי בהיסוס לזאת שישבה לצידי, ושאלתי אם תוכל להסביר לי משהו. המהום שחזר אלי מעם הגב שנשאר מופנה, הבהיר לי שלא זו הכתובת.
ניסיתי את מזלי אצל מישהי אחרת, היא דווקא כן הראתה את פניה, אך פטרה אותי שהיא עסוקה עכשיו, אולי בעוד שעתיים.
באמת שלא היה לי נעים, אני לא סובלת לנדנד ולהטריד, אך לא היתה לי ברירה. לא ראיתי שום דרך להתקדם בלי להיעזר בבנות שם. פניתי לעוד כמה, ונדמה היה שנוצרה שם מן תחרות מי הכי פחות תתייחס אלי.
הייתי על סף דמעות ותסכול. שבתי למקומי, מחכה בחוסר מעש שיחלפו השעתיים ואולי ההיא תוכל להעיף מבט על השאלה שלי. מצד אחד הבנתי שהם בעומס, אך יחד עם זאת שמעתי אותן מצחקקות מידי פעם ומפנות כמה דקות לפטפוטים. אם מישהי אחת היתה מקדישה כמה דקות עבורי זו היתה בשבילי הצלה מבחינת התקדמות בעבודה, ואור גדול מבחינת יחס מינימלי שמצפה לו עובדת חדשה.
זה היה סיכומו של היום הראשון, והימים הבאים היו די דומים לו.
הייתי פונה אליהן עם שאלות, והן פשוט 'לא שמעו'. באופי שלי אני טיפוס חברותי וזורם, אף פעם לא הייתי בסיטואציה של מתחננת לקבל יחס… נתנו לי הרגשה שאני חסרת טקט, ואיך העזתי לפנות ל'הוד מעלתן'…
______
לא רוצה להרחיב כמה חבלי הקליטה היו קשים עד בלתי נסבלים, אבל למה לשקוע בזכרונות עכורים? במקום לנצור את התקופה ההיא ככואבת ומרה, החלטתי למנף אותה ואותי ולהיות זאת שאף פעם בקרבתה שום עובדת חדשה לא תעבור את מה שעברתי אני.
במשך השנים הספקתי לעבור כמה מקומות עבודה, ובכולם קיבלו אותי יפה ובנחמדות. כנראה שזה באמת היה מקרה קיצוני ונדיר, ורוב הבנות הן כן טובות ואכפתיות.
השיעור הקשה שחוויתי על בשרי לימד אותי הרבה, והפך אותי ליותר רגישה לשני. כיום אני בתפקיד בכיר במשרד גדול, ושמה למול עיני מטרה חשובה לרפד את ראשית דרכן של עובדות חדשות, בפרט מתחילות. אם יש לי זמנים עמוסים במיוחד, אני מסבירה להן בגובה העיניים שיש לי הרבה עבודה אז נעשה את החפיפה קצרה, אבל תמיד מוציאה אותן בהרגשה טובה ומעודדת.
אין מתאים מהיום, י"א בחשוון, לזכור את האמא הגדולה שלנו, שלימדה אותנו ויתור מהו. בוודאי שיש בכוחה של כל אחת לוותר קצת על הספקים או הישגים בעבודה, להשקיע טרחה או מאמץ, לפזר מילים טובות, ואולי לפעמים לוותר על האגו, בשביל שלעוד מישהי תהיה התחלה קלה יותר ודרך סלולה.
