פעם בכמה זמן יוצא לך להיות באירוע?
שבוע? חודשיים?
אני כל בוקר.
כל בוקר אני פותחת את שולחן העבודה, מקליקה פעמיים על 'חתונה מילר-לוי', או כל שם תורן שיהיה, ומתחילה לערוך את האירוע.
אני עורכת וידאו במקצועי, בעיקר בנישת האירועים. עומדת בקשר עם מספר צלמים, שמתקתקים כל הערב ומתרגמים לפיקסלים בסרט נע רגעים מרגשים. כיף להיות שותפה למזכרת לזמנים שמחים שכאלו.
שבוע שעבר אחד הצלמים איתו אני עובדת שלח לי צילום לעריכה. הייתי בעומס עבודה, ואפילו לא היה לי זמן להציץ במה מדובר. לא עלה על דעתי שעלולה להיות בעיה, ועניתי לו שאתפנה בהמשך.
אחרי כמה ימים הוא ביקש שוב שאטפל בחומר ששלח, זה דחוף לו מאד.
איכשהו הזזתי משימות קצת לפה וקצת לשם, ופיניתי טווח זמן להסרטה ההיא.
פתחתי את הקובץ, וחשכו עיני. אפילו שהאולם שם היה מואר וכולם היו מנצנצים, אולי דווקא בגלל. היתה שם ממש פריצות, והרגשתי שאין מצב שאני עורכת אירוע שכזה.
ברגע הראשון תכננתי לבקש מבעלי לשאול רב, אבל ברגע השני הרגשתי שגם אם בעיה הלכתית אין כאן – לא רוצה לגעת בכזאת עבודה. מאוחר יותר התברר לי שזו אכן בעיה, אבל עוד לפני שידעתי – ידעתי שאני לא מסוגלת לצפות בווידאו כזה. לא שווה לי כל סכום שישלמו לי – בשביל ללכלך את עצמי עם מראות כאלו, שנכנסים אל הראש ונחקקים בו בלי יכולת מחיקה.
רק משהו אחד לא ידעתי.
לא ידעתי איך אני מחזירה תשובה לצלם… היה לי ממש לא נעים, אחרי שלקחתי על עצמי את העבודה הזאת. בכללי – אני לא טיפוס שיודע להגיד 'לא', ועוד אחרי שאמרתי כן – הרבה יותר קשה לי להוציא את ההברה המסרבת מהמקלדת…
מה עושים??
בשביל זה יש חברות.
פניתי לאחת מהן, חברה יקרה שעובדת איתי בתחום, ושאלתי לעצתה. היא עודדה אותי בהחלטתי ועזרה לי לנסח במילים קצרות, שראיתי את החומר והסגנון ממש לא מתאים לי. מצטערת, לא אוכל לערוך וידאו שכזה.
כנראה שהוא שמח לראות מייל מתקבל ממני, והתאכזב אחרי שניה כשקרא את התוכן שלו. אבל הוא לא ויתר – הוא כתב לי חזרה שגם הוא לא ידע מראש שזה הסגנון, והוא לא היה הולך על כזה דבר, אבל עכשיו – אחרי שסגרתי איתו והוא חיכה כמה ימים שאתפנה – אין ברירה ואני לא יכולה לומר לא.
אני לא טיפוס אסרטיבי בטבעי, ולא מתעקשת על שלי. ביום יום זה מתבטא באישה טובה ורכה, שנח לה לקבל ולא מחפשת לקבוע עובדות – אבל ידעתי שפה אני צריכה קורטוב של החלטיות מוצקה.
מאיפה משיגים? גם בשביל זה יש חברות.
פניתי שוב לאותה חברה נאמנה, וזאת ההזדמנות לומר לך שוב תודה גדולה על הכח שאני שואבת ממך בכל התחומים:), וניסחנו יחד בצורה ברורה ומכבדת שאני מאד מצטערת, אבל אירועים כאלו אני לא עורכת. השדר הועבר בצורה חד משמעית, בלי להשאיר פתח לוויכוח או משא ומתן.
לקחתי בחשבון שהוא לא יהיה שבע רצון מהתגובה הזאת, ויתכן מאד שסף העצבים שלו יעלה מהסטנדרט. אולי זו גם תהיה עסקת העבודה האחרונה ביננו, והוא יפנה לעורכת אחרת. אבל לא הצטערתי. גם כי הוא לא היה מהלקוחות המשמעותיים שלי – עובדה שהקטינה מאד את ממדי הנסיון, וגם כי עשיתי את הדבר הנכון. וזאת היתה הרגשה מתוקה מאד.
אחרי כמה דקות שהלב שלי דפק, והייתי במתח לראות איך יגיב, הוא החזיר לי מייל: בסדר, אחפש לזה עורכת אחרת.
שורה מתחת הוא הוסיף וכתב: למדתי מזה לפעמים הבאות לבדוק מראש מה הסגנון.
גם אני למדתי מזה, למדתי לומר 'לא' כשצריך.
זה חשוב, לא? 🙂
ובראשי הזדמזם לו השיר: מה תגידו, מה תגידו – לא…
