שלום, שמי רחלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי, המראה החיצוני תפס מקום של כבוד בחיי.
הייתי מתלבשת היטב, מטופחת, ועם גרדרובה שלא תבייש את בעליה.
הכל היה לפי כללי הצניעות, אך עם דגש חזק על מראה מושלם.
עד כאן הכל טוב (יפה כבר אמרנו).
הגעתי לעולם העבודה. עובדת בהייטק, במקום אמנם שמור, אבל גברים בהחלט בשטח,
גם אם לא בחדר המסוים שאני ישבתי בו.
בשלב זה מחשבות חדשות החלו להתעורר:
איך אני הולכת לעבודה לבושה במיטב בגדי והופעתי,
מגיעה הביתה ומסתובבת במטפחת מהוהה ונוחה, נעלי בית וסמרטוט כלשהו?
האם באמת זו דרך התורה?
גברים זרים רואים אותי יום יום במיטבי ובעלי זוכה לראות אשה, איך לומר, הפוכה?
זה הרגיש לי רע.
החלטתי לנסות להימנע בהופעה ממשהו שקיבלתי על עצמי, רק לעבודה –
לא רוצה להיראות בטופ שלי בפני גברים זרים באופן קבוע. לא רוצה.
איך היה אתן שואלות?
זה היה קשה! ועד היום (ועברו שנים לא מבוטלות)- זה קשה!
אבל שווה לי.
לאחר תקופה יצא לי לקרוא מאמר ידוע על נשות ישראל במצרים,
שהיו יוצאות במסירות, בתנאי העבדות והשעבוד הקשים, ולמרות הרקע המדכדך השקיעו וטיפחו את עצמן בשביל לשמח את בעליהן.
בזכותן נגאלו!
ומהמראות שהיו משתמשות לשם הנוי, עשו את הכיור במשכן.
זה תפס אותי!
הבנתי שלהיראות פחות אטרקטיבית בעבודה- זה פן אחד של הצניעות.
הפן השני – שהוא לא פחות חשוב, הינו להיראות כמה שיותר במיטבי בפני בעלי.
החלטתי להשקיע בזה!
שבת בבית (אבל רק בבית) – עם הופעה מושקעת מכף רגל ועד ראש, כמו שיוצאים לאירוע חגיגי.
איך זה? אתן שוב שואלות,
תצחקו – אבל זה היה קשה! ועד היום (ועברו שנים לא מבוטלות)- זה קשה!
צריכה לגייס בכל פעם מחדש את הנכונות להשקיע, ולא לדשדש כל הזמן באיזו
הנוחות.
אבל שווה לי מאד.
מסתבר שהיצר הרע משקיע בשני המסלולים הללו:
להמתיק לנו את הנוי בחוץ, ולהרפות את ידינו עם הנוי בבית פנימה.
כשאני אומרת בבוקר את פרשת הקורבנות ומגיעה לפסוק:
"את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"
אני מחייכת לעצמי, כשאני חושבת על שני הכבשים שלי שאני מקריבה בשמחה לה' יתברך:
האחד בבוקר –
כשאני הולכת לעבודה בהופעה מאופקת ופשטוה יותר מהרגלי.
והשני בין הערביים –
כשבעלי חוזר מהכולל ורואה אשה סבירה לגמרי, לבושה באופן מכובד, אך נוח ולא מכביד, שקניתי במיוחד ובמחשבה לצורך זה.
רגילים לסיים פה סיפורים עם איזשהו פאנץ'.
מה הפאנץ' בסיפור החיים הזה?
אולי שכאשר אני עומדת מול נרות שבת יותר קל לי לדמוע
לאחר הקרבת שני הכבשים, דבר שלא היה לפני? אולי.
אולי שמאז מלווה אותי סייעתא דשמיא רבה? אולי.
כששיתפתי חברה בתחושות שלי,
היא הגיבה: מה אני אגיד לך, באמת סיפור יפה:)
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.