לאה,
כתבתי
ובאתי
ועדיין, לא מרגישה ש"יצאתי ידי חובתי"
גם לא רוצה לצאת – רוצה להישאר
מרגישה אבלה, קרובת משפחה
אפילו שלא הכרתי
רק התפללתי, ודאגתי, ובכיתי…
קוראת עכשיו את המייל של "פירותיך מתוקים" ורוצה לומר לך, ולו —
הכי נגע לליבי, הצניעות, הצניעות שסיפרת.
טוב, כנראה נפתח פתח בלב לצניעות חדשה, ואני מתכוונת לתת לה מקום.
לשמור על צניעות יתרה בשיחה ובנוכחות עם גיסים, עם קרובי משפחה וסתם עם אנשים של "קרבת דעת".
לא תכננתי לקבל את זה על עצמי… פשוט גיליתי את עצמי, נזכרת, וצנועה יותר.
ואני ממש מתכוונת להכניס את הקבלה למסגרת משלה – שלא תאבד, שהרגש לא יקהה, שתישאר ירושה לי.
תמיד אומרים שנפטר מישהו גדול, כל המידות שעבד עליהם, נשארות פה בעולם. אז תפסתי לי מידה אחת ממנו, וסליחה אם אני נדחפת — אני פשוט מרגישה קרובה.
מהלב,
ריקי ג.
משתפת לטובת כולן:
ישבת שם, לאה, על כסא האבלים, שבורה כמו שרק אמא שכולה יכולה להיות,
ומחזקת כמו שאת יודעת תמיד כל כך טוב לעשות,
וסיפרת:
אפרים ישב לידי, בזמן שאחד העסקנים שעזרו לנו בקמפיין של שמורה היה על הקו.
שוחחנו כמה דקות והחלפנו מידע טכני וחשוב לגבי המשך הפעילות.
כשסיימנו, סיפרתי לו עוד משהו בכמה משפטים קצרים, שהיה איכשהו קצת קשור
למסע ההתרמה, סוג שיתוף 'על הדרך', שלא ממש היה נצרך לספר אותו…
כשסיימתי את השיחה ראיתי שמשהו לא נח לאפרים.
בעדינותו הרבה הוא לא העיר ולא אמר מילה,
אבל כאמא ידעתי לקרוא אותו היטב, וביקשתי ממנו לשתף אותי.
בסוף הצלחתי להוציא ממנו מסר שמלווה אותי כל הזמן בשיחות עם גברים:
"אמא", כך אמר בנוסח מכבד, "אם צריך לדבר – צריך, אבל למה להוסיף עוד משפט?"
והמשפט החזק שלו, מהדהד לי עד היום…
יהיו הדברים לע"נ של אפרים נחום ז"ל ב"ר חיים זאב שיבלחט"א
