שלום שמורה,
אני עדיין תחת רישומה של השבת המופלאה שעברנו יחד בנבחרת,
הסיפורים והשיתופים של כולן היו מרגשים ומחזקים, ובכל זאת אני שתקתי, מה לעשות אני ביישנית כרונית ולא מעיזה לפתוח את הפה בציבור.
אבל אחרי הכל, מגיע לכן לשמוע כמה סיפורים שלי והאמת שזאת הזדמנות שלי לספר איך הכרתי את השמורה ומה מקומה בחיים שלי. אני רוצה שכולן בשמורה המדהימה הזאת, ידעו מה גדול חלקן מעצם ההשתייכות הזאת לקהילה!
אני גרה בעיר מעורבת. משפחה חרדית יחידה ברחוב, ובשכונה כולה ניתן לספור את המשפחות החרדיות על חצי כף יד… במאמר מוסגר אני חושבת שדווקא לכן ההבדל התהומי ביני לבין אלו שלא זכו, כמו נקודת המבט והבחירה ב"להיות עבד ד'" מגיל צעיר, יותר מחודדת אצלי….
זכיתי במשפחה טובה, למדתי במוסדות ש"נחשבים הכי טובים" בעיר וכך יצאתי לשוק העבודה, חרדית יחידה במשרד.
כיון שהכרתי את הרקע ידעתי למה אני נכנסת השתדלתי ככל יכולתי לשמור מרחק ולהשאר שמורה למרות הקשיים העצומים. את השמורה עוד לא הכרתי, ועמדתי בודדה במערכה קשה. הן רוחנית (חיכוך עם מושגים והתנהגויות, מספר לא מבוטל של שעות ביום) הן גשמית (להימנע מיציאות לטיולים, ימי גיבוש, וסתם להרגיש מוזרה ומנותקת) והן רגשית (להיות לבד. לא ליצור קשרים בעבודה, והסביבה- חברות ומשפחה שלא כ"כ הבינו את הקשיים בהם אני נתקלת מידי יום ושעה)
לקראת פורים גם במשרד שלנו רצו לחגוג ולאוורר את השגרה והכריזו על מן משחק בו עורכים הגרלה. כל אחד מקבל בגורל שם של אחד האנשים בצוות שלו הוא יכין משלוח מנות. השם שעלה לי בגורל היה – איך לא – מנהל של אחת המחלקות.
ידעתי שאני לא רוצה לעשות את זה, אבל לא היה לי נעים לגשת לאחראית ולבקש ממנה שתחליף לי שם. לא ידעתי כי זכותי לעמוד על גבולותי לאו דווקא ה'דתיות'.
לאחר הרבה זמן אזרתי אומץ והתקשרתי לרב (אמרתי שאני טיפוס ביישן) כמובן שהרב אמר שאי אפשר.
החלטתי לפנות בשקט לאחת הנשים שעבדה לידי בבקשה להחליף איתה את נשוא המשלוח, אך זו האחרונה עשתה מזה רעש, עד שהאחראית שלא הייתה עם שמץ של מושגים באה לברר על מה המהומה, ואיכשהו הבינה והסכימה להחליף לי את הנמען למישהי ולא מישהו. (רק בגלל שהיו כמה עובדים שלא כ"כ היו מרוצים ממי שיצא להם…)
אז לסיפור הזה היה סוף טוב, אבל היו אלו ימים של לחץ והייתי לגמרי לבד בסיטאוציה הזו.
אחרי תקופת זמן דיברתי עם חברה שעבדה במקום חרדי. אמרתי לה שיש לי חלום שכשאהיה גדולה אפתח עסק גדול שיעסיק רק עובדות חרדיות במקצוע הספציפי, משהו גדול עם שלוחות בכל הארץ…
והיא אמרה לי. יש את שמורה.
שמורה????
היא שלחה כמה מיילים שקיבלה ומיד התחברתי. לא רק לחצתי על הכפתור "להתחברות" אלא התחברתי באמת.
בטוחה שאם הייתי מכירה קודם לכן את השמורה היה לי הרבה יותר קל. לא הייתי מרגישה בודדה במערכה והייתי מבינה שזה הכי לגיטימי ומכובד להודיע שאני לא לוקחת חלק בכלל בפעילות המשותפת הזאת. הסיפור לשלישי, התגובות, המילים של פרשת שבוע, האפשרות להתייעץ ולקבל תמיכה ומענה, ההכרה בזכותי החוקית לעמוד על זכויותיי, ובכלל עצם הידיעה שאני שייכת ל"קהילת העובדות החרדיות".
בשבת הזו הייתה לי ההזדמנות להתחבר לעוד שמורות נפלאות מקרוב, ההכרזה שיצאה מתוך הלב בתכנית של ליל שישי "אין על ד'" נכנסה לי עמוק ללב. מתוך ניסיון שנבחר בדיוק עבורי אימצתי את מה שברעווא דרעווין הודגש "מה שלא נעבור בחיים, נדע שד' אוהב אותנו"
מודה מעומק הלב על השבת הנפלאה בפרט ועל השמורה בכלל.
ומודה לכל שמורה באשר היא על הזכות והתרומה שלה, למציאות המדהימה הזאת!
שולחת לכולכן משלוח מנות בדמות איחולים חמים
יהי רצון שתזכו לקבל כל משאלות ליבכן לטובה "עד חצי המלכות":)
יהי חלקי עמכן!
