חזרנו אתמול מהמדורות מפוייחים ומחוייכים. היה כזה שמח, אש! עבודה מאומצת של חודשיים עולה בלהבות, וזו פסגת האושר עבור הילדים המתוקים שרוקדים במרץ סביבה. המנגינה המסורתית והמרוממת של 'בר יוחאי' עוד מתנגנת לי באוזניים ובלב, כל כך מרגש לראות מעגלים-מעגלים מקיפים את המדורות, רוקדים ושרים את אותם מילים עם אותו ניצוץ בעיניים.
הסתכלתי על גדר הבטיחות ששמרה באדיקות על שטח פנוי בהיקף הצמוד למדורה, וחשבתי לעצמי: כמה טוב שיש את הגדר הזאת! איזה שלווה אני מרגישה בליבי, כשאני יודעת שהילדים שמורים מהלהבות המקפצות שהופכות להיות אש אוכלת אם מתקרבים אליהן. זה הזכיר לי קצת לכמה דקות את המייל המקוצץ ששלחתי שבוע שעבר. וכך היה המעשה:
היחסים שלי עם הבוס תקינים ומצוינים. הוא נותן בי אמון, סומך עלי, מעניק לי סמכות רחבה, אבל מעבר לזה אין כמעט פידבק נוסף. זה מעולה, כי כך נשמרת תקשורת מקצועית נטו.
לפני כשבועיים, בשיחת סטטוס שוטפת ועניינית, הוא בישר לי שאני אמורה לקבל קידום, דבר די נדיר אצלנו במשרד. הוא שלח אחר כך מייל מפורט, בו נימק בצורה רשמית למה מגיע לי הקידום. רשימת הנימוקים הכילה בתוכה, כמובן, הרבה פידבקים ומשוב חיובי.
איזה יופי! זו היתה הפתעה לא מצופה ומאד משמחת. לקידום היתה משמעות רבה, ולא פחות מכך – למסר שהועבר גם בתוך השורות עצמן: מרוצים ממך.
התרגשתי מאד, ורציתי להשיב לו מייל תודה, ולכתב את המנהל שמעליו.
ניסחתי, וערכתי, ושיפצתי, ומחקתי, והוספתי, עד שהמייל לבש צורה שהיתה לשביעות רצוני.
כמעט שלחתי.
אבל אז,
הרגשתי שזה לא נכון.
המייל מכובד ומנוסח היטב, אבל נותן פתח גדול ליצירת קרבה וקשר.
אני לא רוצה להיכנס למגרש המתקיל הזה, לא רוצה להתקרב לאש מסוכנת.
רוצה מאד לשמור על מצב של יחסי עבודה יחד עם סוג של נבדלות.
עברתי שוב על המייל,
ושיניתי עוד שורה ועוד משפט.
את השורות שהרגשתי שהן לא גלאט – פשוט מחקתי.
החלטתי גם לחכות למחרת, לבחון שוב את הנוסח, להקריא אותו לבעלי, ולשמוע גם את חוות דעתו.
סופו של דבר שלחתי מייל מקוצר, מכובד, מקצועי, ולא נותן שום פתח ליחסים קרובים. הורדתי גם את המנהל שמעליו מרשימת הנמענים.
ואתמול, לאור המדורות והלהט והאש, והגדר שמקיפה ושומרת, חשבתי לעצמי כמה מתאים לומר על כל משפט שמשכתי חזרה: נמשכת – אשריך!
