לתגובות הקוראות
"או הכל או כלום", היתה התשובה שקיבלתי, כששאלתי אם יש חסימה על המחשבים במשרד. או שעובדים על אינטרנט פרוץ, חלילה, או שאין גישה אפילו לג'ימייל, וגם הקישורים של שמורה לא נפתחים.
בחרתי כמובן באופציה השניה, שהיה ברור לי שהיא היחידה.
אחרי תקופה, אחת הבנות גילתה שיש אפשרות להתקין על החסימה ההרמטית אפליקציה מסויימת שמאפשרת גישה לג'ימייל. התלהבנו כולנו והתקנו אותה, אך ההתלהבות התגלתה כמוקדמת מידי – התברר שלא רק הגישה לג'ימייל מתאפשרת, אלא הדפדפן כולו פתוח לפנינו. כך שהתקנת האפליקציה משמעה עקיפה מוחלטת לחסימה…
לא יאומן כמה היצר עובד חזק, כי לחזור לאופציה הקודמת היה לי קשה מאד… אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות, ונפרדתי מהאפליקציה לשלום. אחר כך מצאתי אפליקציה של מייל בלבד, שאפילו קישורים לדרייב לא נפתחים, והיא התווספה לתוכנות המותקנות לי על המחשב.
ואז הגיע יום שלישי המר של לפני שבועיים, בו נסתלק מעמנו לגנזי מרומים מרן ראש הישיבה הגאון רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין זצוק"ל. יחד עם כל בית ישראל רציתי כל כך להשתתף במסע הלוויה, אך הרצון העז שלי לא עלה בקנה אחד עם האפשרויות שנתוני החיים שלי מקנים לי, ב"ה, וכמו עוד נשים רבות נאלצתי להשתתף מרחוק.
כשכל העולם הוא כפר גלובלי קטן, וכל דבר מתועד לכל מקום, די קרץ לי לפתוח את הקישורים לצפייה שחברה שלחה לי במייל. כמובן ששום לינק לא נפתח אצלי במחשב, ולרגע רציתי מאד להתקין שוב את האפליקציה עוקפת חסימה, להשתתף בלוויה מרחוק, ולהסיר בחזרה.
ואז נזכרתי בשידור חי מסוג אחר. בשידור החי ששלחתם בשמורה, שסיפר סיפור דומה מאד לשלי – שהתרחש לפני שנה ומשהו, כשכולם השתתפו במסע הלוויה של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל. לא זכרתי מה היו בדיוק פרטי הסיפור, רק נחרט בזכרוני הדילמה הזהה לשלי, וההכרעה הנחושה בסוף שלא. לא זו הדרך להשתתף בלווית גדול הדור.
הסיפור הזה נתן לי כל כך הרבה כח להגיד לעצמי את ה"לא", ולעבור לאופציה הטלפונית.
בלי לראות. בלי לפרוץ גדרות.
חיברתי אוזניות, ושמעתי.
הרגשתי שהבחירה הזאת חיברה אותי ללויה הרבה יותר מכל מסך צפייה.
ראיתי בחוש
שהסרטה אחת שווה אלף תמונות,
אבל בחירה נכונה שווה מיליון, ולא רק בתמונה…בחיי נצח!
