רוב נשות המשרדים מתחילות את יום העבודה כשהן מחתימות כרטיס או פותחות מחשב בבית. אני עובדת במשרד קטן וחמים, אך מתחילה את יום העבודה כבר כשאני עולה על ההסעה – על הדרך לעבודה אני מלווה בהסעה של מוסד לחינוך מיוחד שנמצא בקרבת המשרד שלי. בדרך כלל אין בעיות מיוחדות או "מיוחדות" – הילדים עולים יפה, מתיישבים ונחגרים. הנהג מרוכז בכביש ובתחנות העצירה.
אני עובדת בעבודה חרדית הכי טובה שיכולה להיות: החברה שלי שמורה, כולן נשים, והמחשב מוגן. אני קוראת את הסיפורים של שמורה וממש מעריכה את הנשים היקרות שעומדות בגבורה בניסיונות לא פשוטים. כל אחת שתופסת אומץ לסרב ליום גיבוש או מתעקשת על סינון למחשב – ממש מעוררת הערצה! אני כזה טיפוס שלא נעים לו לבקש דברים, בטח לא כשהם מוזרים או מעצבנים בשביל הצד השני… לא יודעת אם הייתי עומדת בזה…
אבל יש הפתעות בחיים, ואין מי שחף מניסיונות. וגם מגילוי כוחות עמידה בהם…
יום אחד הגיע נהג חדש, ואת השקט של הנסיעה השגרתית הפרו עדכוני חדשות שהודלקו בקול. הימים היו תחילת המלחמה והשדרן דש בשאלה המהדהדת: "מי אשם??". התחלחלתי. לא הייתי מסוגלת לשמוע בכמה דקות קצרות כל כך הרבה דברי כפירה. ביקשתי בטבעיות להנמיך את הווליום, והוא הנמיך.
למחרת – שוב, החדשות מרעימות בקול. ושוב אני מבקשת להנמיך.
ביום השלישי הוא קלט שההתנגדות שלי לחדשות היא ענין קבוע, וברוב נחמדות הוא החליט להחליף לשירים…
"בשבילך אני לא מדליק חדשות" הוא הודיע לי. בהתחלה זה עוד היה סביר, אבל לקראת סוף הנסיעה זה נהיה הרבה יותר גרוע… לא הייתי מסוגלת לשמוע את המילים הרחוביות והמקצב הפרוע. הרגשתי גם אחריות כלפי הילדים הטהורים, מה יהא עליהם? את החדשות הם בטח לא הבינו, אבל מוזיקה משפיעה על כולם. חודרת לתוך תת המודע ומחלחלת עמוק בנפש.
הבעיה שהנהג לא הבין בכלל מה הבעיה. הוא הרגיש נדיב שהוא לא מדליק חדשות, אז לבקש ממנו להעביר נסיעה של שעה בשיעמום? חששתי לפתח יחסי סכסוך מולו, וגם לא הייתי מסוגלת להוציא מהפה בקשה שתראה בעיניו כל כך מוזרה. באיזה מילים אני מבקשת ממנו שגם שירים הוא לא ידליק?? זה היה בשבילי כמו הר בלתי עביר. יש לי מעלות רבות – אומץ לא נמצא ביניהן.
נזכרתי בסיפורים על תלמידי ישיבת נובהרדוק, שבשביל לחזק את דרכם בעבודת ה' היו נכנסים לבית מרקחת לבקש מסמרים… הכוחות שלי רחוקים כל כך מהגבורה שלהם…
ירדתי מההסעה מובסת לגמרי.
ניסיתי לנסח אינספור משפטים פשוטים, מפורטים וגם מתומצתים איתם אבקש מחר את הבקשה הפשוטה הזאת. תכננתי להביא לנהג שירים אחרים, חרדיים. לא ידעתי אם עדיף לבקש שישתמש באוזניות, או להציע את השירים של עצמי. קיוויתי אולי יקרה נס, והנהג לא ידליק כלום.
עלינו שוב להסעה, אני והילדים. הנהג שולח יד להדליק והלב שלי מתחיל לדפוק. כל המשפטים שתכננתי גועשים בתוכי ומתערבבים לגוש אחד של לחץ ומבוכה איומה.
אני לא מצליחה להגיד.
לא מצליחה.
אבל ידעתי שאני חייבת. בשביל הילדים, בשבילי.
"נהג", אני שומעת את קולי מגמגם, "אפשר, אולי, בבקשה – בלי מוזיקה בכלל?" נשמתי עמוק, מנסה להסביר, לא יודעת אם אני עושה נכון, "אני רוצה שהם ישמעו שירים של חרדים. אני יכולה להביא לך שירים אחרים. או שתנמיך את הווליום". את המשפט האחרון הוספתי מרוב חוסר נעימות. עדיף בעיקרון שלא ידליק שירים בכלל.
סיימתי את דברי וחיכיתי במתח לתגובה.
לא היתה כזו.
אם הוא לא מקבל את הבקשה שלי – יש לי שתי דרכי פעולה. שתיהן לא נעימות לחלוטין: אני יכולה לבקש מההורים שיבקשו ממנו, או לפנות לחברת ההסעות.
אחרי כמה שניות ארוכות, ותוך כדי שטסות לי המחשבות מה אני עושה הלאה אם הוא לא מתייחס לדברים, אני קולטת שהוא החליף שיר. הייתי בטוחה שאני לא שומעת טוב. "לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך…"
הוא הדליק שירים חרדיים!
הייתי בהלם! וכל כך שמחתי… גיליתי גם שני דברים:
קודם כל שיש לי אומץ, או שנברא בי ממש עכשיו,
וגם – שאפשר לקנות מסמרים בבית מרקחת…
תגובות השמורות לסיפור
