לתגובות הקוראות
לפעמים שיחה קצרה עם לקוח מתמשכת קרוב לארבעים דקות, רק כי הוא לא יודע איך עושים חיפוש במייל כדי לאתר את החשבוניות שחסרות לו. זה מה שקרה לי עם אחד הלקוחות, שערכתי לו מכתב ברורים לדו"ח השנתי.
אני בחורה בת 23, יועצת מס ומנהלת חשבונות במקצועי. יש לי לקוחות קבועים שאני עורכת עבורם הנהלת חשבונות חודשית ודוחות שנתיים. הייתי סבלנית מאד עם הלקוח ההוא, ועזרתי לו עד החשבונית האחרונה, כדי שהכול יוגש מושלם. בסיום השיחה הארוכה הוא פתאום שואל אותי: "איזה בושם את אוהבת?".
הייתי המומה מהשאלה… כנראה זו היתה הדרך שלו להכיר טובה, אבל אמרתי מיד: "לא צריך, תודה רבה". הוא ניסה להתעקש בכל זאת, ואני לא יודעת איך אני מורידה אותו מהרעיון – "ממש אין צורך, זו העבודה שלי".
השיחה איכשהו הסתיימה, כשהוא מבטיח להביא את המסמכים בעוד חודש, והוא יביא איתו גם את המתנה.
מה אני עושה עם עצמי? הבנתי שנקלעתי למצב בעייתי, ואני צריכה לשאול רב.
טווח הזמן של חודש שהיה לי עד לביקור הצפוי גרם לי להדחיק את השאלה, ושיחת טלפון לרב שתכננתי לעשות לא נכנסה לרשימת המטלות הקרובות.
אני לא התקדמתי בעניין, אבל הזמן כן. חודש חלף והלקוח מתייצב במשרד. המסמכים הונחו על שולחני, ולמזלי הרב איתם יחד התנצלות: "אויש, שכחתי להביא את הבושם, אני אביא בפעם הבאה שאקפוץ לכאן". איזה נס! אף פעם לא חשבתי שיש משמעות חיובית נוספת לביטוי "עוד לא בא כבושם הזה"… עוד לא בא, ושלא יבוא לעולם.
הפעם לא זנחתי את המשימה, ניסים לא קורים בכל יום ולא בכל חודש שהלקוח בא. התקשרתי לרב וסיפרתי לו את פרטי המקרה.
הרב אמר שהייתי צריכה לומר לו מיד בפעם הראשונה "מבחינה דתית אני לא מקבלת מתנות מגברים", אבל מכיוון שלא אמרתי אז – אני צריכה לפחות לתקן עכשיו. הוא יעץ לי להתקשר אל הלקוח מחר בבוקר לשאול אותו שאלה עניינית בקשר לעבודה, אם הוא יזכיר את ענין המתנה – אגיד לו את המשפט הנ"ל, ואם לא – אצטרך להעלות את הנושא בצורה אגבית בסוף השיחה.
האמת, זה הביך אותי מאד. לא רואה את עצמי מסוגלת לעשות את זה.
שאלתי את הרב – אולי אחכה לפעם הבאה, בתקווה שהוא ישכח שוב, ואם יביא – אגיד לו שאני לא מקבלת מתנות מגברים? הרב שמע את דברי, אך השיב לי כי אמנם יש סיכוי שהוא ישכח, אבל על הצד שהוא כן יביא – זה יפגע בו, ואם יש אפשרות למנוע ממנו את הפגיעה בכך שידע מראש שלא תקבלי את המתנה – כך צריך לעשות.
בבוקר למחרת הגעתי לעבודה בקול רעש גדול – היה נראה לי שכל הסביבה שומעת את הלב שלי פועם בחוזקה. ממש לא ידעתי איך אני הולכת לבצע את פסק הרב, הרגשתי כל כך נבוכה.
שיתפתי כמה חברות לידי, והעידוד שהן נתנו לי נסך בי המון כח! התקשרתי ופתחתי בשאלה עניינית בקשר לדו"ח. הוא ענה, ולא הזכיר מילה בקשר למתנה. הכדור במגרש שלי, אני צריכה לפתוח את הנושא. "דרך אגב", אמרתי בנימה הכי אגבית שיש, מנסה לשמור על טון ענייני ולא לשדר טיפה מהלחץ הענק, "בקשר למתנה – מבחינה דתית אני לא מקבלת מתנות מגברים". זהו, הנחתי את הדברים כמות שהם. הוא היה בהלם, נראה לי בערך כמו שאני הייתי כשהוא זרק את ההצעה. היה שקט לרגע, ואז שאל: "ולבעלך אפשר?"
הופתעתי לשמוע שהוא חושב שאני נשואה… עניתי לו שאני לא נשואה והכל בסדר. הוא אמר כמה מילות התנצלות והשיחה הסתיימה בצורה יפה.
הרגשתי כזאת הקלה גדולה, המילים מאחורי! אמרתי את זה. לא האמנתי שיש לי את האומץ לדבר ככה. ברגע האמת ה' נתן לי את הכוחות, יחד עם העידוד של החברות מהעבודה, ועם החיזוקים התמידיים משמורה.
מהנסיון הזה יצאתי חזקה, ב"ה. לא לזה קוראים מס ערך מוסף?
