לתגובות הקוראות
תמיד חשבתי שאני בסדר, פחות או יותר. לא מושלמת, כי אין מושלם בעולם הזה, אבל טובה. משתדלת להתרכז בתפילה, מתלבשת לפי ההלכה, מתנהגת בנעימות לסביבה, ומתאמצת להיות אישה ואמא הכי טובה שאפשר.
עד שהגיעה מישהי חדשה לעבודה.
אני מנהלת משרד, ומכורח העבודה השוטפת אני מתקשרת הרבה ביום יום מול מנהלי עבודה וטכנאים. לא יודעת איך זה קרה, ממש בלי ששמתי לב, השיח, שאמור להיות טכני וענייני, הפך להיות פתוח יותר וגלש מעבר.
אחד הטכנאים היה מתקשר אלי מידי פעם אחרי שעות העבודה. בכל פעם הייתי בטוחה שמדובר במשהו חשוב, אבל מאד מהר השיחה התגלגלה לנושאים של סתם. טכנאי אחר היה מבוגר ממני בהרבה, והרגשתי לא נעים להתעקש מולו ולהצמיד את השיחה לפסים ענייניים בלבד.
לא יודעת איך נפלתי לזה, כי כשקלטתי את המצב בו אני נמצאת הייתי בהלם מעצמי. כשהגיעה החדשה פתאום בלט לי מאד כמה היא עניינית איתם לעומת סגנון התקשורת שלי…
ממש בזכותה תפסתי את עצמי והתחלתי לשנות את סגנון הדיבור. זה לא היה קל, בפרט שהעומדים מהעבר השני לא הכירו אותי ככה…
אחרי תקופה בשעה טובה יצאתי לחופשת לידה. כמה פעמים הטכנאי ההוא התקשר אלי. עניתי ממש בקרירות, או שלא עניתי בכלל, עד שהוא הבין את הכיוון ולא התקשר יותר. בפסק הזמן שהיה לי להתבונן עם עצמי, הבנתי שמקום העבודה הזה לא מתאים בשבילי. רשמתי לעצמי את הטעויות שעשיתי, ואלו מוקשים היו בסביבת העבודה שם. התחלתי לחפש עבודה אחרת בתחום הזה, עם דגש על אווירה ותנאים שעונים על הדרישות שלי מבחינה רוחנית.
החיפושים הניבו תוצאות, אבל לא כאלו שעמדו בקריטריונים. עוד מקום ירד, ועוד מקום. וכששעון החול של חופשת הלידה הלך ואזל, כולל ההארכה שתכננתי, הבנתי שעלי להתפשר.
לא על תנאי הסף שהצבתי, אלא על תחום העבודה.
עברתי לעבוד, לפחות בינתיים, בעבודה מתגמלת אבל יותר פשוטה.
כשאני מסתכלת על עצמי היום ובודקת את רמת הסיפוק שלי היום ואז,
אני מרגישה עד כמה המקום הלא נכון שהייתי בו – גרם לי לחוסר שביעות רצון פנימי…
וזה שהעבודה לא נחשבת?
טוב… בסופו של יום הדבר הכי חשוב הוא לשמור על עצמי, ולהיות נחשבת באמות מידה של אמת ושל נצח.
