לתגובות הקוראות
שביל אבנים מסוגנן וגינה קטנה ומטופחת מקבלים את פני בכל בוקר בדרכי לעבודה. אני עובדת במשרד קטן ששוכן בתוך חצר פרטית. רוב הצוות אצלנו חרדי, והאווירה נעימה ומכבדת.
מי שקצת מעיב על הפסטורליה היפה שמקדמת את פני הוא דווקא… השומר. אדם רחוק משמירת מצוות, מבוגר ומשועמם למדי, שבכל הזדמנות מנסה לדבר איתי ולעורר את התעניינותי.
מטבעי אני רגישה וחברותית, ואחד הדברים הכי קשים לי זה לתת לשני הרגשת ריחוק.
ההיתקלות איתו צצה שוב ושוב. יום אחד הוא נכנס לחדר שלי לאחל בוקר טוב, יום אחר הוא הציע עזרה כשהעברתי ערימת דפים לחדר השני,
וביום נוסף כשאני יוצאת – הוא מאחל לי בלבביות יום טוב ומתעניין בנחמדות אם אני מגיעה מחר לעבודה.
אני מצידי לא משתפת פעולה, וכשאין ברירה – עונה ביובש.
אבל אי שם בעומק הלב העיקה עלי התחושה ש'אני לא בן אדם'. כששיתפתי חברה, היא ענתה לי משפט חזק שעזר לי מאד: "להיות בן אדם זה להתנהג כמו שה' רוצה".
יכול להיות שבעיניו זה אנושי מאד להתעניין שוב ושוב בשלומי ולנסות ליצור איתי קשר ידידותי. רק בשבילי זה היה חיזוק גדול איך לא להרגיש חוסר נעימות כשאני מתנהגת בצורה הראויה, אותה ה' רוצה ממני.
בדרך כלל במקרים כאלו כשאין תקשורת הדדית הצד השני קולט את השדר ומשנה התייחסות,
אבל השומר המדובר המשיך בכל הזדמנות להתנחמד, להתעניין ולהציע עזרה.
התפללתי הרבה שהמצב יפסק, ובוקר אחד הגיעה נקודת המפנה.
הגעתי מוקדם, וגיליתי שאני והשומר לבד בכל הבניין. לא היתה לי ברירה, ולמרות שהדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפתוח איתו בשיחה, נאלצתי לשאול אותו אם יש אנשים נוספים במתחם. הוא ענה לי שלא.
התקשרתי לרב לברר האם המצב הזה מוגדר כייחוד. דיני ייחוד מושפעים מהרבה נתונים ומשתנים ממקרה למקרה.
קיבלתי תשובה שאם אני נועלת את החדר שלי מבפנים, בצירוף העובדה שבכל רגע נתון יכול להיכנס אחד העובדים לבניין – זה בסדר.
נכנסתי לחדר ונעלתי. לא חלפו כמה דקות והשומר נוקש על הדלת. "אל תדאגי", הוא אמר לי כשפתחתי, "אני מפטרל בבניין, את לא צריכה לפחד להיות לבד".
לא יודעת מאיפה ניסחתי תשובה, אבל ה' הכניס לי את המילים לפה: "אני לא מפחדת. פשוט לפי ההלכה אסור לגבר ואישה להיות לבד בבניין. ביררתי, ובתנאים האלו זה בסדר".
השומר התבלבל, נבוך, ועזב את החדר.
התיישבתי על הכיסא ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
מראה פניו של השומר, המתייחס אלי בנחמדות ואני דוחה אותו בקור- עלה מול עיני.
כאב לי.
התבלבל לי.
ככה ישבתי כמה דקות. ופתאום עלתה בי מחשבה-
רגע, מה קורה פה? אני נהגתי בדיוק כפי שהייתי צריכה לנהוג! למה במקום לחוש טוב עם עצמי אני נבוכה ומרחמת על השומר המשועמם שאכזבתי?
עד כדי כך היטשטשו אצלי התחושות? המצפון שלי מייסר אותי על דבר טוב שהייתי צריכה לעשות?
שלפתי מהמגירה שלי שוקולד (אני תמיד שומרת שם, לעת צרה:)) בירכתי, ואכלתי בשמחה. כמו שאוכלים בסעודת הודיה או בסיום.
זכיתי להתנהג כמו בת ישראל!
תאמינו או לא, ביקוריו של השומר בחדרי הלכו ופחתו מאותו יום.
כיום, מעבר להנהון קצר כשאני נכנסת בבוקר- אין כלום!
הוא לא רק שומר, הוא גם שומר מרחק.
