כל מיני סיבות יכולות לגרום לבן אדם לרצות לחפש עבודה חדשה, כשכמה מהן הצטברו אצלי יצאתי למסע חיפושים.
אני עובדת בתחום ראיית חשבון, דוחות כספיים וטורי מספרים הם חלק ממשי משלל המשימות בחציו הראשון של היום שלי. מבחנים אני מכירה יותר מידי טוב משנות הלימודים, כך שלא היה לי קשה לצלול שוב לעולם הראיונות, אך בינתיים שום דבר לא התקדם בפועל. זמן רב של חיפוש עבודה שלא מניב תוצאות.
לפני תקופה ניגשתי לכמה מכרזים בשירות המדינה. יחד עם הרישום הפורמלי צריך לקחת נשימה ארוכה, כי זה תהליך שלוקח זמן רב וביורוקרטיה לא קצרה. עברתי כמה מבחנים ובסופם זומנתי ליום אבחון שכולל דינמיקה קבוצתית בזום – סוג של פעילות, כמו למשל חדר בריחה, בה רוצים לראות איך כולם עובדים ביחד, ואיך זורמת התקשורת בין המשתתפים.
לקחתי יום חופש מהעבודה, ובשעה 9 בבוקר עליתי לזום.
אני נכנסת ורואה את כל המצלמות פתוחות. מבט מהיר מבהיר לי שכולם גברים, כולל המנחה, אחד אפילו היה ערבי.
וואו. הייתי מובכת מאד. מה אני אמורה לעשות במקרה כזה? האמת שלא חשבתי מראש על אפשרויות הרכב הקבוצה, כי בעצם גם אם חלקן נשים הבעיה נשארת, רק כשתמונת המצב שעמדה מול עיני זה אישה יחידה בקבוצה גברית – הרגשתי ממש נורא.
התקשרתי מהר לתמיכה הטכנית, אולי יוכלו להעביר אותי קבוצה או ימצאו לי פתרון חילופי.
המוקדנית ענתה מיד, שמעה את דברי, והחזירה לי תשובה לקונית – "אני אבדוק".
בינתיים מנחה הזום רוצה להתחיל ולא מבין למה אני לא עולה. כתבתי לו בצ'אט שאני אישה חרדית ויש לי בעיה להתחבר. עוד לפני שהספקתי לפרט, הוא ישר הבין את העניין והגיב לי: בטח, את צודקת. אבדוק מה אפשר לעשות.
אחרי כמה דקות הוא חוזר עם מענה שעלי לפנות לנציבות, אין לו אפשרות לתת לי להיבחן עם מצלמה סגורה. האמת, שאני חשבתי רק על הבעיה באינטרקציה איתם, הוא עוד יותר "החמיר" ממני והחליט שגם מצלמה אני לא פותחת… בכל מקרה הוא ניתק אותי מהזום, והדבר היחיד שנותר לי לעשות לטובת המכרז ביום החופש שלקחתי, היה ליצור קשר עם הנציבות, ולראות לאיזה הסדר אוכל להגיע מולם, אם בכלל.
אה… וגם – לפנות למוקד של שמורה. הרגשתי שאני חייבת כתובת עם מי לדון בדבר הסבוך הזה, לשאוב כוחות ולבקש עצה והכוונה. קיבלתי מענה אכפתי ומכיל, מלא מילים טובות ומחזקות, ומכיוון שמדובר בשאלה מורכבת – אמרו לי שיבררו במיוחד עבורי מה דעת תורה בעניין, ויחזירו לי תשובה בהקדם.
בסופם של דיבורים הלוך ושוב ובדיקה מול הדרגים הגבוהים לא נמצא פתרון. אין להם אפשרות לוודא מי יעלה לזום, ומי שנרשם מוזמן.
מכיוון שלא עליתי לשלב האחרון של הבחינה – נפסלתי מחמשת המכרזים שהאבחון נועד בעבורם.
האכזבה היתה צורבת, בפרט שמדובר היה במכרזים שווים. עברתי דרך ארוכה עד השלב האחרון, והנה ככה נפלתי מכולם. הקושי הגדול היה נעוץ בעובדה שלא הייתי בטוחה אם עשיתי נכון. זו שאלה מעניינת מאד – מצד אחד מדובר בפעילות חברתית שמטרתה אכן לבדוק יחסי חברה ועבודה בצוות, מצד שני אין פה שום ענין של גיבוש או יציאה משחררת, האווירה מתוחה וזו שעת מבחן.
אי אפשר לומר שזה ענייני עבודה, אבל זה כן תחת הכותרת של צורך פרנסה. שילוב מוזר שכזה.
אבל כן הגיעה הזדמנות שניה.
אחרי כמה ימים קיבלתי הודעה מאגף גיוס ומיון, כי זומנתי מחדש לאבחון שיערך בעוד יומיים. הם ציינו שוב, שאין אפשרות לוודא מראש מי יהיו המשתתפים/ות, ואין מועד אחר לתת לי.
אם לא אגש לאבחון המוצע, אני אצא אוטומטית מהמכרזים שניגשתי אליהם.
הייתי מבולבלת מאד ולחוצה עד קצות העצבים. מה אני עושה? לרדת לגמרי מכל המכרזים מהסוג הזה בגלל האבחון שבסוף? כל כך הרבה זמן אני מחפשת עבודה…
בינתיים חזרו אלי ממוקד השאלות של שמורה, וקיבלתי תשובה בהירה בשם הרב קסלר שליט"א: כל התקשרות שמשאירה רושם או איזה שהוא רגש אצל אחד מהצדדים היא בעייתית.
מכיוון שהיה סיכוי קלוש שיהיו באבחון רק נשים – החלטתי לנסות את מזלי. אעלה לזום ונראה מה מכיל הרכבו, בתקווה גדולה לטוב.
הזימון לפגישה נשלח, אני נכנסת בשעה היעודה, ושמחה מאד לגלות שכמעט כל המוזמנים הן משתתפות, כולל המאבחנת והצופה מטעם הנציבות. מספר המשתתפים: גבר אחד.
לא יודעת אם עשיתי נכון, אבל בהרכב הזה הרשיתי לעצמי להישאר… המנחה ביקשה שכל אחד יציג את עצמו. כשהגיע תורי – ממש משמים – היתה תקלת אינטרנט אצל הגבר ההוא, הוא נותק לכמה דקות מהזום, ועלה חזרה כשכבר סיימתי לספר על עצמי.
המשימות שקיבלתי במהלך האבחון היו טכניות, והצלחתי, בס"ד, לשמור על שיח ענייני כל הזמן.
זהו, עברתי את השלב האחרון, עכשיו נשאר רק לחכות לתשובה סופית.
כמה אופייני להתנהלות ממשלתית – גם השלב הזה לקח זמן, ובו הספקתי לקבל תשובה חיובית ממשרד אחר!
מקום מעולה עם תנאים מצוינים, שחתם לטובה את מסע חיפוש העבודה הארוך שעברתי.
מספר ימים אחרי, קיבלתי תשובה חיובית גם מהמשרד הממשלתי. עברתי בהצלחה את כל הסינונים והמבחנים, גם שם התקבלתי!
שמחתי מאד לקבל תשובות חיוביות, תמיד זה נחמד (לא כולל קורונה), אך ההתלבטות לא היתה קשה: המקום הראשון אליו התקבלתי אכן היה במקום הראשון: החברה שם חרדית לחלוטין – שזה כבר נתון משמעותי ששווה המון בפני עצמו, וגם תנאי השכר טובים יותר מהמשרד הממשלתי – מושלם.
סוף סוף, ברוך ה' ובשעה טובה חתמתי חוזה. לכל זמן ועט.
המעניין הוא, שכל כך התאמצתי לעבור את מבחני הנציבות, והשקעתי כוחות מרובים להצליח בכל השלבים, ואילו למשרד השני הגעתי בדרך שונה לחלוטין – פגשתי חברה, ושיתפתי אותה באגביות שאני מחפשת עבודה. היא סיפרה שבדיוק מחפשים אצלם עובדת, וכך, בקלות רבה, התקבלתי לעבודה בלי מבחנים ובלי כלום. ממש ראיתי בחוש איך לא ההשתדלות היא זאת שמביאה את התוצאה, וה' יכול באלף דרכים אחרות להעניק לנו את מה שגזר עלינו.
פתאום כל התחושה הלוחצת של ה'אין ברירה' ו'צורך פרנסה', שלפתה אותי כל כך חזק בימים בהם התלבטתי אם נכון להיכנס לזום מעורב שכזה, התפוגגה לה. למה ללכת על דברים מפוקפקים, אם אפשר לקבל הכל בדרך המלך.
זו לא חכמה גדולה לדבר אחרי שאני ישובה לבטח על כסא משרדי בתנאים משביעי רצון, אבל זו כן תובנה גדולה שאני לוקחת איתי להמשך. מסוג הדברים שיכולים לפגוש אותנו בעוד הרבה סיטואציות שהתחושה היא: חייבים, זו המציאות, אם לא נהיה שם – לא נהיה, זו הדרך היום להתפרנס, ככה כולם, זה לא ממש אסור, לצורך עבודה אולי מותר, ועוד אמירות כאלו ואחרות מבית היוצר של המסית ומדיח.
מין שטחים שלא מספיק ברור לנו שהם מחוץ לתחום, ושם הוא יודע שיש סיכוי להפיל אותנו.
ואולי זה רק מבחן.
פיתיון שבא לבדוק כמה חזקות אנחנו, ומציג לנו מיצג שווא שרק זו הדרך, ואין ברירה.
מזכירה לעצמי חזק, שמבחירה בטוב לא מפסידים,
ולקב"ה יש אינסוף דרכים לתת.
מציאות.
