תגובה לתגובת השמורה לתגובה הזו: היה קשה לי לקרוא בסיפור שלך איך בלי להניד עפעף את אומרת: נשארתי לעבוד במשרד במקום ללכת לגיבוש… איך עושים את זה? איך מצליחים לרצות לעבוד במקום להנות??? 

כתבתן בין השאר:

אך חשוב להבין את חשיבות העניין, שבגיבושים כאלו אין לנו מקום להשתתף.. וגם: מומלץ מניסיון של רבות, כדי לא להרגיש רע עם ההחלטה, לפצות את עצמך בנופש / יציאה / פינוק “כשר למהדרין” עם אנשים שאת באמת אוהבת, באווירה שבאמת נוחה לך, עם פעילות או מנוחה שבאמת תעשה לך טוב…

השואלת שאלה משהו מאוד מהותי- איך אפשר לרצות. עניתן לה במילים אחרות שצריך להסיח את הדעת ולספק לעצמה את הפינוקים ממקורות אחרים טובים.

זו עצה טובה אבל רציתי להוסיף- שלעיתים זה באמת ניסיון קשה. עצם הנסיון הוא ה"לרצות", והקב"ה שם אותנו בנסיון הזה, כי הוא רוצה את הרצון , הוא רוצה שנרצה להיות שמורות, ושנגביר את הרצון הזה על הרצון להנות.

אין קיצורי דרך, זו עבודת חיים, ובדורנו זו הווריאציה של מסירות נפש. צריך לדעת כשהולכים לעבוד במקום עם ניסיונות, אי אפשר לסמוך על הנס, וחייבים לעשות עבודה עצמית פנימית.

אני קוראת את הסיפורים ולרוב מאד מזדהה. כן, גם אני עובדת במקום חילוני וקשה לי. מכל הבחינות -דתית, נפשית (זה מתיש..) חברתית… (נמצאים בעבודה כל כך הרבה שעות, מתי נשאר זמן לראות חברות שפויות שלא צריך לחשב 6 פעמים על כל משפט אם ראוי לאמר או לא)

אחרי הלידה האחרונה ב"ה הצטרפו הנסיבות, והארכתי את חופשת הלידה לכדי חופשה 'מפנקת' שנתנה לי ניקוי ראש ולב. ולאחר 4 חודשים ממש התחלתי להתחנן לבעלי לא לחזור לשם… ידעתי שאני בסדר מבחינה רוחנית, אבל ראיתי כמה קשה זה עושה לי. חזרתי לשם, מפני שיש לנו ילדים להאכיל ומשכנתא לשלם ובעלי לומד את תורת ד' וגם אם יצא לעבוד ברוך ד' אין לו שום הכשרה ולא יוכל להכניס משכורת כמו שלי..

כל כך הייתי רוצה לעבוד בסביבה חרדית…. ולא שאין, יש דוקא. החברה שלנו מספיק גדולה בשביל להכיל בתוכה די והותר משרות.. אבל, בכל תחום- חרדים משלמים פחות. הרבה פחות. למה זה כך? אם המעסיקים החילונים הבינו ששווה לבוא לקראתינו בדרישותינו כי אנחנו עובדות כל כך טובות, למה מעסיק חרדי לא מבין את זה? למה אני צריכה לוותר על 30% מהשכר על מנת לעבוד 30% יותר ובתנאים פחות נוחים מכל בחינה (אפילו המטבחונים פחות נעימים) אם אני רוצה לעבוד בחברה חרדית???

(לא אני לא עובדת הייטק, ואני לא מדברת על הפער המובן בין חברת קבלן למעסיק) אז חזרתי לעבודתי החילונית וכמובן על ערכים משלמים כסף.. ועדיין כואבת לי המחשבה הזו עלי ועל כל אחיותי. בתקווה לשינוי במצב.

שכחתי לומר תודה ענקית! על הקובץ שצירפתם באחד מהשבועות האחרונים-על דקויות בעבודה, בחברה שלא ברמתנו הרוחנית…. חיזק אותי מאד מאד!

הרגשתי בתקופה האחרונה שמאד נשחקתי מבחינה רוחנית, ועשה לי כ"כ טוב לקרוא שיש עוד נשים שמרגישות בדיוק כמוני, למרות שהקובץ לא עדכני מהשנה האחרונה-היה ניכר לפי השיח והתגובות… לא יודעת מתי הוצאתם אותו-הוא רלוונטי בשבילי בדיוק גם לעכשיו!

תודה רבה על הכנס ועל הכל!

רציתי לומר משהו בקשר לדיון האם וכיצד לדבר עם קולגות חילוניות. דבר ראשון נהניתי מאוד מהתשובה של השמורה – להיות נחמדה כן, להיות חברה לא!

רציתי לספר סיפור על סבא שלי שנפטר השנה, ר' יוסף בן ר' שלמה חיים גלוסקינוס, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו. דודתי עובדת במקום חילוני. באחת השנים לפני תקופת הימים הנוראים, אמרה לה חברת צוות חילונית שהיא השנה לא מתכוונת לצום ביום כיפור, כי היא כועסת על אלוקים שעשה לה הרבה צרות השנה.

דודתי לא ידעה מה לענות לה, האם להזדעזע, להתחנן, להתעלם, לשוחח וכו', והתייעצה עם סבא שלי – אביה. סבא שלי אמר לה לענות לה כך: אני מאוד עצובה לשמוע שהיו לך הרבה צרות השנה, ואני רוצה שתגידי לי מה השם שלך ושל אמא שלך, כדי שאני אתפלל עלייך ביום כיפור שלא יהיו לך צרות יותר.

לא תוכחה, לא להיכנס לנושאים דתיים ואמוניים, רק לגלות אכפתיות ולעשות לה טוב. דודה שלי אכן אמרה לחברה החילונית כנ"ל, והחילונית מאוד התרגשה ובקושי הצליחה לענות. היא כמובן לא ציפתה לכזה דבר – היה ברור לה שיכעסו עליה. אחר כך היא סיפרה לדודתי שבסוף היא כן צמה ביום כיפור…

דודתי סיפרה על ההישג לסבא שלי, והוא אמר לה: תדעי לך שזה לא העיקר! מה שחשוב לנו זה לא אם היא תצום ביום כיפור הזה או לא. מה שחשוב זה שהיא תדע שבלב של החברה החרדית שלה יש מקום חם בשבילה. שהחרדית שעובדת בעבודה שלה מאוד דואגת לה. כי בעצם זה הסיכוי שלה לשוב.

נכון שאנחנו לא אמורות לנסות להחזיר בתשובה את הקולגות שלנו בעבודה, אבל מאוד חשוב שהן תלמדנה ממנו שהחרדים הם טובים.

רק עכשיו הגעתי לכתוב… קראתי את זה ביום שהגיע, אח"כ ישבתי שעתיים! ובכיתי…

עד יום הייתי מחוברת לשמורה-סתם, כי זה מעשיר. עבדתי כגננת חנ"מ בגן חרדי עם צוות חרדי-ממש כמו חדר מורות בבית יעקב! אבל, ד' מנהל את העולם, העבירו אותי לגן אחר, ביררתי מראש והבנתי שהצוות דתי-ברמות שונות:( אבל דתי.

ביום שלישי שעבר פגשתי אותן וגיליתי שכולן! לא דתיות בכלל! (לבושות הכי רחוק שיש…) הרגשתי רע עם עצמי אבל לא ידעתי להגדיר בדיוק עם מה… ובדיוק קיבלתי את הסיפור על שבי, והתחלתי לבכות! ולבכות! ולבכות! על עצמי, ולמה עשיתי את זה וכו' וכו'. לעזוב כבר לא יכולתי יומיים לפני תחילת שנה, ואם ד' סובב שכך יהיה אין מה להתחרט, רק להיות חכמים יותר פעם הבאה, אבל זה עורר אותי מספיק מוקדם- ב"ה להתייעץ בדיוק מתי ועד כמה ולהגיע חזקה יותר מול האתגרים! בתפילה שתהיה לי אפשרות לעזוב באמצע השנה…

אשמח שתשלחו עוד סיפורים וחיזוקים בנוגע לעבודה עם צוות לא דתי, ואולי אפילו להדגיש יותר את הקשיים בעבודה עם צוות לא חרדי שאחרות לא יעשו את הטעות שלי…

מעריכה מאוד מאוד את הפעילות שלכם. משתפת במה ששלחתי לחברות בהחלטתי וביוזמתי לפני כשבועיים–

חברה יקרה ואלופה! יקרה, כי כך ד' ברא אותך אלופה, כי בוחרת את בכל יום מחדש…. חשבתי עליך ועל עוד נשים אלופות כמוך, בנפשן מביאות לחמן, ועומדות מול ניסיונות במקומות העבודה ומחוצה לה. לפני מספר חודשים הצטרפתי לרשימה של 'שמורה'. מנסה להסביר…

איזו הגדרה מתאים לקרוא לזה— רשימת תפוצה? קצת נשמע שיווקי, אבל אין שם שום דבר שמוכרים לך, קבוצת נשים? טוב, זאת לא ממש קבוצה… אפשר לומר שזה קצת הרבה יותר מזה… עלון זה לא, וזה גם לא בדיוק דברי חיזוק. יודעת מה? פשוט 'שמורה'. להישאר, ככה, כפי שהייתי רוצה להיות… ממליצה לך להתרשם ולהירשם ולהישמר…:) וזהו. אפשר כאן להירשם- הצטרפות

האמת שכבר הרבה זמן אני רוצה להעלות את הנושא הזה,

עכשיו אחרי הכנס המיוחד שהיה, התעורר בי צורך חזק לכתוב על הכאב שלי.

לי ספציפית אין ניסיונות גדולים בעולם העבודה (בשטח הטכנולוגיה דווקא כן.. ), וההתמודדות הכי גדולה שלי זה להיות היחידה במשרד (החרדי) שלא קוראת לבוס שלי (החרדי ) בשמו הפרטי,

אבל הנקודה הכואבת שאני רוצה לדבר עליה,

ככל שגדלתי, וגדלו בנות סביבי, ויצאו לעבודות שונות, וככל שאני שומעת ומתוודעת לסיפורים ונשים ובנות אחרות אני רואה בכאב שבנות בלית ברירה מפסידות הדלקת נרות חנוכה כי הן לא יכולות לצאת מוקדם, ובאות לעבודה בחול המועד כי חייבים, ומכניסות וואצאפ הביתה כי צריך, ועוד אינספור דוגמאות שכל אחת יכולה להוסיף , ואני מבינה שחנוכה זה רק התחלה..

אני מבינה שנוצר מצב בעולם שהעבודה פתאום תופסת מקום כזה שאם פעם דברים רוחניים היו ברורים ונהירים לנו בחשיבותם ובמקומם בעולמנו  – כעת, ביחס לעבודה נפתח פתח לבוא ולשאול.

ואני לא דנה אף אחת, לכל אחת יש היתר אולי מרב, וזה לא דאוריתא, ואין ברירה, ומלכתחילה בכלל לא חייבים, ואצל נשים זה יותר קל וכן הלאה.

וכאן אני באה ושואלת בכאב – למה, למה לא כולן מבינות את החשיבות של נרות חנוכה? או עושת מאמץ לזכות להשתתף?

אני חושבת שזו הנקודה שלא מספיק ברורה בנושא הזה , והיא הבסיס של הרבה בעיות.

אם לכולנו היה ברור, במאה אחוז שאנחנו קודם כל – יהודיות, וזה כולל את התורה שניתנה לנו בסיני, על כל מצוות עשה ולא תעשה, מצוות חז"ל ומנהגים, ואחר כך יש בית, משפחה, עבודה, חברות, הנאות, בילויים וקניות הכפופים לצווים אלו. זו המסגרת הראשונית – הבסיס המוחלט. קודם להכל ולפני כל דבר, ומסביב בא השאר,

ברגע שהראש עובד ככה, כל הגישה שלנו אחרת,

הידעה הברורה והמוחלטת הזו מה עומד במקום הראשון פשוט מסדרת לנו את כל הראש,

תזכרו שזה אנחנו, לא איזה תוספת לחיים שלנו, אלו החיים בעצמם, בשביל זה באנו לעולם.

והנקודה הזו שנפתח פתח לשאול שאלות שפעם לא היו עולות על הדעת גם מגיעה מאותו מקום.

העבודה היא לא המקום הראשון ובהתאם לה אנחנו מנסות לסדר את חיי התורה והמצוות שלנו.

ממש לא, חיי התורה שלנו הם המקום הראשון ובהתאם להם מסדרים את העבודה.

וכי אני יודעת ולכן גם המעסיקים שלי יודעים או כל מי שראיין אותי – שכל דבר בעולם (בעבודה כן? אני לא מלאך, וגם לי יש נסיונות..) שיעמוד בסתירה לאחד מתריג' מצוות – לא בא בחשבון, ויתהפך העולם.  ותתפלאו לשמוע שהם מאפשרים, והם יודעים לכבד את מי שעומד על שלו, נכון שלא כולם, אבל הרבה כן.

אני גם אגלה לכן שאני טיפוס די עדין ואני לא יודעת אם אני מאלו שיעמדו מול בעיות כמו בסיפורים ויתמודדו איתם בגאון ראש בראש, ולכן אני מראש לא נכנסת לשם..

ואני לא מכירה אף אחת שיושבת בבית בגלל הערכים הללו,

נכון , אולי היא בעבודה פחות נוצצת. נכון, שאולי מרוויחה פחות. נכון שאולי יש פחות אפשרויות קידום – אבל היא במקום הנכון.

למרות ששלחתי כבר תגובה – אני חייבת להוסיף תגובה לתגובה על הסיפור של המתנה – לזאת שהגיבה על הרעיון של עבודה במקומות חילוניים והייטקיסטים מידי.

מסכימה איתך בכל מילה!!!! היטבת להגדיר את שתי הנקודות העיקריות! מסכימה עם התגובות הנוספות שמי שכבר שם זה סיפור אחר… זה ממש לא מקומות אידיאליים, ודאי לא למתחילות…

אני חושבת שלפחות המקום הראשון בו עובדים צריך להיות שמור הכי שאפשר, כי המקום הראשון הוא המקום בו אני מכניסה לתודעה שלי מה זה נקרא "ניסיונות בעבודה".

בשנות הסמינר לפני כן קיבלנו אזהרות, חיזוקים והמון כוחות להסתער על הניסיונות בעבודה כשמגיעים לניסיון עצמו לא תמיד יודעים – איזה ניסיון נכון להיחשף אליו ולהתמודד איתו ואיזה ניסיון צריך לברוח ולעזוב… צריך להתחיל ממקום גבוה.

אני עובדת כמורה במרכז שיקום שבו מכינים את התלמידים הזכאים, המוכרים בביטוח לאומי כבעלי נכויות, לעולם העבודה או לקראת לימודי מקצוע.

לשמחתי אני עובדת עם צוות של נשים בלבד מורות ועובדות סוציאליות. אמנם כשנכנסתי למקום העבודה הייתי החרדית היחידה. היו שתי נשים שהגדירו את עצמם דתיות, אך זה בא לידי ביטוי בשמירת שבת וכשרות פחות או יותר.

כמו הרבה "ממשפחת השמורה" בהפסקות נושאי השיחה היו רחוקים מדרכי תורה לא הייתי שותפה להם. הרגשתי בצד. בארוחות צוות משותפות לא יכולתי לאכול. וכן הלאה. אך אני האמנתי וראיתי שכשאני מה שאני זה הם מכבדים.

כשחיפשו עובדת הצעתי וקיבלו את אחותי. לאחר מכן כשהיה צורך בעוד עובדת שאלו אם אין לי אחות נוספת. הם גילו את העולם החרדי. בהמשך ניסו לפתוח קבוצות לנשים חרדיות. ולאחרונה פתחו קבוצה לגברים חרדים. הם הבינו שיש לגייס מורים. צוות המורות לא מתאים.

כשהתחלתי את עבודתי במקום הרגשתי קרירות מצד עובדות מסוימות שלא הכירו בעבר חרדים, הם ניזונו מהתקשורת. לאורך זמן, תוך כדי עבודה איתם הקרירות הופשרה, אך הביעו מידי פעם צחוק וזלזול בהלכות ובאורח החיים היהודי כמו:שמיטה וכדו'.

שמעתי שהדרך היא לא לנסות לשכנע ולהתווכח, זה מרחיק ולא משפיע, אלא להוות דוגמא ולהיות מה שאני באמת. ומי שבאמת תרצה לדעת תבקש ותדאג לקבל תשובות. בכל מקרה אחד הנושאים שעלה לאחרונה היה למה אני לא יכולה, והגברים לא רוצים שאישה תלמד אותם? מה יש לחרדים נגד נשים? התקשורת משדרת הדרת נשים.

משמים ה' שם את המילים בפי ואמרתי להן שהגברים בציבור שלנו שמורים ורגישים הם שומרים על עצמם שיהיה לה קשר רק עם האישה שלהם. הם לא רוצים קשר עם נשים אחרות. נדהמתי, הן השתתקו ולא הוסיפו אף מילה, העניין התיישב על ליבן הם העריכו ורצו אף הם – "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". ‫

לשמורה שטובעת בעבודה ומתחננת שיצילו אותה-

יקירתי, אף אחד לא יכול להציל אותך חוץ ממך, מנסיון.

אותי מה שהציל זה לחתוך. אין טלפונים אחרי. אני פשוט דוחה את השיחה, בלי להתבייש, וכששואלים אח"כ למה דחיתי אני עונה היית ממש עסוקה, ולא יכולתי לענות. אחרי פעמיים-שלוש שהסתכלו עלי מוזר, התרגלו- והפסיקו להתקשר. והלקח הכי חשוב שלמדתי- העולם לא ייחרב אם אני לא אהיה זמינה 24 שעות (למרות שרובנו חושבות כך…).

לגבי העבודה שלעולם לא נגמרת, וגם אם תשארי כל יום עד 10:00 בלילה עדיין תהיי בלחץ לגמור, למדתי עם השנים להתייחס לזה כמו לכביסה בסל שבמרפסת. היא לעולם לא נגמרת. לא משנה שהיום עשית שלוש מכונות, פתאום בערב הוא שוב מלא… העבודה לעולם לא נגמרת. אם אני אצא בשלוש או בשבע התוצאה תהיה שווה. אז זהו. הסל תמיד מלא בכביסה, וככה זה, וגם העבודה תמיד תנשוף בעורף וככה זה.

אני כנראה עוף מוזר בעיני הקולגות, אבל יש לי חיים מלאים מעבר לעבודה.

מאחלת לך הרבה סיעתא דשמיא בדרך, ואת התבונה להבין מה טוב לך ולנתוני חייך, ובאיזו דרך ה' רוצה שתלכי.

תגובה לתגובה… לזו שכתבה כי היא שקועה בעבודה, ולא רואה עולם מעבר

התחברתי [אולי הבנתי טוב מדי?:( ] למשפט שכתבת – 'אולי בהתחלה זה כיף להשקיע למצות את עצמי, אחרי זה שאין עצמי בכלל שאני רק שם – וזהו'…

לא יודעת אם יתן לך, אבל אישית לקחתי ממנו המון כח, לשמור על הגבולות יציבים. בעיני, אם מצאתי בעבודה מיצוי עצמי ונסחפתי יותר מדי, הדרך לאיזון הוא למצוא את המיצוי בתוך הבית. לחפש מקום לביטוי עצמי איכותי מחוץ לגבולות העבודה. כל מיזם מאתגר, בסביבת הבית, משפחה, התנדבות. אפילו חברות מהכיתה לשעבר:)

לתת הזדמנות לביטוי עצמי שלא קשור כלל לעבודה, שיספק את הצורך בביטוי נכון ומאוזן.

תצליחי המון, את וכולנו.

אני מגיבה על אחת התגובות שכתבה מישהי שהיא לא מצליחה להפריד בין העבודה לחיים.

זה בעיה מוכרת ולי עזרה עצה פשוטה אולי לא כל כך מרוממת ונאצלת אבל היא עזרה לי. כשהייתי מוצאת את עצמי חושבת על העבודה בשאר שעות היממה ומתכננת מה אעשה מחר וכד', הייתי אומרת לעצמי – הלו, את לא מקבלת כסף על הזמן הזה. זה ממש בהתנדבות. את סתם פראיירית! ומיד יצא לי כל המיץ…

אני בד"כ לא מגיבה אבל הפעם הרגשתי שאני חייבת..

אני באמת מסכימה עם זה שחשוב להפריד בין העבודה לבית, ועוד יותר חשוב לא להכניס מחשב לבית ללא צורך גדול, ובפרט לא אינטרנט.

מצד שני, אני מרגישה שהתפספסה כאן איזו נקודה שצריך לקחת בחשבון במכלול השיקולים האם להוציא את העבודה מהבית או לא..

יש לפעמים מצבים שאישה עובדת עם גברים, או במקום לא חרדי, או שבשביל להגיע לעבודה היא צריכה להידחס באוטובוסים עמוסים עם גברים, וגם לפעמים האינטרנט בעבודה מסונן פחות מהאינטרנט בבית (מכירה מקרוב מאוד מקרה כזה), כך שלא בטוח שיהיה נכון לשמור על עבודה מחוץ לבית בכל מחיר, ייתכן שבמצבים אלו יהיה עדיף שהאישה תישאר בבית, עם הילדים, תשמור יותר על הצניעות והטבעיות של בת ישראל כמו שהיה מדורי דורות שנשים לא יצאו לעבוד, וקצת שכחנו את זה שזה לא דבר טבעי ומתבקש, על אף שהמטרה היא לפרנס בית של תורה. יש לזה גם מחירים, ואני תמיד מקנאה באלו שיכולות להיות בדורנו עקרות בית כמו בכל הדורות, ואני בטוחה שתסכימו איתי. אין כמו אמא בבית שזמינה לילדים ולבעל ושמורה בחממה שלה בלי לצאת ולהתערבב עם העולם שבחוץ. ויש גם נשים שתמיד עובדות מהבית מבחירה אישית ולעיתים בעקבות המלצה של רב..

לכן לי אישית הרגיש דווקא טוב יותר עם המצב של הקורונה שחזרנו לבתים, ויש הרבה נשים ובנות  שזה ממש גרם לה עליה רוחנית ולא להיפך..

נכון, בלי ספק, שכשעובדים מהבית כשצריך (עם מחשב), חייבים להיות עם יד על הדופק, שהמחשב יהיה הכי מסונן שיש או רק מייל וכו', שלא יהיו דברים שלא קשורים לעבודה ושהשעות יהיו תחומות לחלוטין בלי ערבוב, וכמובן שהמחשב יהיה נעול בלי גישה לבעל ולילדים, ויש כל מיני דרכים לזה. (כמו קוד והגבלת שעות, לשים במחסן מחוץ לבית כשלא משתמשים וכו'). אבל רק רציתי להאיר את שאר הנקודות… בתפילה שלא תצא תקלה תחת ידי.

יישר כח על כל ההשקעה שלכן בכל פרט מהתכנים!!! תזכו למצוות.

לכל השמורות היקרות,

כל יום שלישי אני קוראת מרותקת את התגובות, על ההתמודדות השונה של כל אחת עם האתגרים המטורפים שהקורונה זימנה לנו: עבודה מהבית, ילדים בסגר, קושי כלכלי, ביטול תורה וכו'. הרבה צער, אילוצים, ייסורי מצפון…

רק דבר אחד אני רוצה לומר: חברות, אל תתייאשו!!! גם אם בצוק העיתים עשיתן כל מיני דברים שאתן לא שלמות איתן, נאלצתן בלב כואב לוותר על דברים שחשובים לכן, זה לא צריך להימשך לנצח!!!

כמו שכל אחת יודעת- גם אם בתקופה מסויימת הילדים אוכלים יותר מדי ממתקים הבית הפוך ואין זמן לסדר אותו נאלצתם להוציא הרבה כסף – אז מיד כשאפשר, חוזרים לסדר הרגיל.

אז גם אם בקורונה נאלצנו לעשות דברים שלא היינו רוצות מלכתחילה – בואו נקום, נאסוף כח, ומיד בסוף הסגר נחזיר את המצב לקדמותו. (כמובן בתקווה שאת הדברים הטובים כן ניקח איתנו… זה יהיה מאוד עצוב אם המצב יחזור לקדמותו בלי שזזנו מזה אפילו קצת)

הנה הסגר לאט לאט פג, והשגרה חוזרת (בתקווה שלא נזדקק לסגר נוסף…), שלא יהיה מצב שבגלל התקופה הקשה, יתקבעו הנורמות הלא רצויות- לתמיד…

בוקר טוב, משהו קטן- רק להגיד תודה ענקית על כל הכוח!!

עדיין רועדות לי הידיים. אני עובדת במקום מעורב, אני פה 3 חודשים (עובדת חדשה), בצוות יש לנו 3 חרדיות "טובות" ועוד אחת…. שלשום החליטו שאוספים כסף לאחד מהצוות שיצא למחלה ממושכת. באו לבקש ממני אישית, כי כמובן שאין לי ווצאפ. נתתי, אתמול החליטו שעושים הרמת כוסית לשבועות ושוב אוספים כסף. הרגיש לנו קצת מדי הרבה אירועים חברותיים, ועוד שזה בא מהצוות עצמו, לא ידענו מה לעשות ומה להגיד.

היום הגיעה האחראית (חילונית) ששאלה איך אני מבחינת האירועים- ובזכותכם! היה לי האומץ להסביר בביטחון (כשכל הגוף שלי רועד:)) שלא מתאים לי להשתתף באירועים חברתיים ואין בזה עניין של כסף, פשוט מבחינה דתית. והיתה כ"כ הרבה הבנה! היא אמרה שמתי שיש משהו שאני רוצה להגיד לא להתלבט- פשוט להגיע אליה והיא מבינה הכל ותעזור לי!!

אז תודה על הכוח שזה נותן לנו! תודה ושבת שלום ‫

תגובה בעניין הדיונים- מחשב בבית או לנסוע לעבודה:

שמתי לב שיש הרבה שממש מצדדות נגד וחלק מדגישות את החלקים הטובים והנכונים! שעבודה מהבית מאפשרת (יותר זמינות בבית, לעומת חיסכון בשעות הנסיעה וחסימה יותר טובה של אינטרנט.) אני חושבת שבתחום הזה ובעצם בהמון תחומים בחיים, אין דבר כזה של נכון או לא נכון אלא נכון לי או לא נכון לי.

שמעתי על דוגמא משני הצדדים שהחלטה נכונה שמרה על הבית/ העלתה אותו, והחלטה שגויה הייתה עלולה חלילה לקלקל. אני כותבת כי הרבה פעמים סיפורים או תגובות בנושא מסוים מביעות דעה נחרצת שכך צריך לנהוג ולא אחרת ואני חושבת ויודעת שלי מתאים אחרת וזה גורם לי להרגשה נחותה (בעיה שלי, אבל….) ‫

לגבי קבלת הלכות עבודה במייל- אפשר להירשם גם ע"י שליחת מייל: subscribe@doeihu.org    זה מיועד לכל אלו שאין להם גישה לאתר, רק למייל. יהיה תועלת גדולה לכל אלו לידע מזה

לגבי הנושא הבוער של קשר עם נשים חילוניות בעבודה- אני חושבת שלא מספיק היה ברור החידוד שבין נעימות ונחמדות לבין חברות וקשר.

חברות וקשר זה דבר הרסני שיכול לדרדר. התורה עצמה מלאה בפסוקים מפורשים בלי סוף על התרחקות מהאומות! שוב ושוב הקב"ה מבקש מאיתנו ומזהיר אותנו שנתרחק ולא נלמד כי חברה משפיעה!!!

אולם אני חושבת שצריך לשאול את הרב לא רק על קשר וקירוב, אלא על נעימות, נחמדות, שנינות, מוצלחות – להוציא את עצמנו טוב האם יש בעיה מול נשים? זה יכול להקל על השהות בעבודה.

אני חושבת שהטעמים של קירוב וקידוש השם זה דרגה גבוהה ויכול להיות שמה שמפריע באמת זה להרגיש עב"ם. לא נעים שהשני חושב שאתה לא מבין עניין. בנ"א רוצה הערכה. זה צורך בסיסי מאד בנפש. מספיק קשה עם גברים שאיתם אנחנו מקפידות להישאר מאופקות..

תגובת מערכת:

אכן, מובן מאד הניסיון אותו את מתארת.. לא קל, יומיומי ומאתגר, אך מתגמל בלי גבול!!

ככל ואנחנו מקפידות להיצמד להגדרה "קשרי עבודה" בלבד, הגיוני שאפשר לחוש יותר משוחררת בשיח עם אישה מאשר עם גבר, מבחינת חביבות, הומור פה ושם וכדומה. אם כי אלו דברים דקים וצריך לשער בזה, כי כולנו יודעות שרוח הומור ו"זרימה" עודפת יכולה ליצור קשר ידידותי מדי או גלישה קלה לנושאים נוספים.

כל אחת בבינה היתרה בה ניחנה צריכה להעמיד את הגבול הפנימי שלה, בצורה בה יקל עליה לשמור עליו במקומו לאורך זמן… בהצלחה רבה!

שלום וברכה, כהמשך לתשובת הרב. בקו למען אמהות היה שבוע אחד מוקדש לנשים עובדות וכמובן נשים העובדות במקומות מעורבים.

הביאו שם סיפור: בחורה חרדית שבאה לעבוד במקום חילוני, כל שאלה שהבוס שאל אותה שלא בענייני עבודה, היא ענתה לו: "הגעתי לכאן לעבוד! שאלות בעניינים אחרים תוכל לשאול את ערכים, מסיבות וכאלה, לא קשורים לעבודה ולכן לא אשתתף."

הבוס כ"כ התרשם ממנה שנרשם לסמינר ערכים לבדוק מאיפה הכח והעוצמה שיש לאישה חרדית שמגיעה לעבודה רק בשביל לעבוד!

תודה רבה על העלאת הנושא!

רק רוצה לומר תודה!!!!!! הבת שלי עובדת במשרד עם חילוניים, ומספרת לי איך היא מגיבה לכל מיני סיטואציות בגדלות נפש!! לא ידעתי מאיפה הכוחות, וכמה זמן היא תישאר חזקה….

עכשיו היא חיברה אותי למייל הזה, ואני כל פעם מתרגשת בדמעות, ואומרת: אשריכן!!! אשרייך גב' ראם!!! כמה זכויות יש לך!!! עכשיו מובן הכל——-

מברכת אותך ואת כל שותפותייך שימלא ה' כל משאלות לבכן לטובה!! תבורכו! ‫

הסיפור של ההיא שויתרה על הטיול מדהים!! מחזק כל כך!! אין לי כזה סוג של ניסיונות בעבודה, אבל בחיים כן.. והסיפור הזה, בתוספת ה"עוד משפט" על אפרים ז"ל- טלטלו אותי עמוק… תמיד אני נזהרת, ומאז- כפלי כפליים! אשריכם!! ‫

בתגובה לתגובה עם הכותרת הזו:”איך ייתכן שאנחנו, נבחרת הבריאה, עומדות ברגשי פחיתות מול אותם שליבם ויצרם מנהלים אותם?”

הגישה הזו נושבת הרבה פעמים בתגובות של השמורות השונות ויש בה הרבה צדק. עם זאת חשוב לזכור, שבפועל, בשוק העבודה כפי שהוא נראה, העובדת כפופה למנהל והיא צריכה לפני הכל לעשות את העבודה שלה.

אנחנו צריכות כוח גם כדי להישאר לא מובנות, וצריכות המון המון מחשבה ועדינות כדי לשדר את הדברים כך שיתקבלו על לב “הרואים משם” ‫

למי שכתבה כך: כמי שעובדת בעבודה מעורבת ולא חרדית למדתי לשנות את הכיוון מחשבה שלי על אחינו האבודים, הם יכלו להוולד למשפחה בבני ברק אבל הקב”ה הולידם בתל אביב ובאילת.. כנראה שהתפקיד שלהם זה לעשות את הטוב ביותר מהמקום שלהם ובגוון שלהם.

סליחה שאני מעירה או מאירה, אבל האם אכן כך? האם הקב”ה לא יושב ובוכה על בניו האבודים? התפקיד שלהם ממש לא מסתכם בלעשות את הטוב ביותר שלהם, אלא לחזור בתשובה שלמה לפניו

אמנם לנו אין מה לעשות אבל כן! להתפלל על אחינו הטועים, וכן למי שיכול – לתרום לארגונים הקדושים המחזירים בתשובה. כמובן שבד”כ במסגרת העבודה אין לך מה לעשות אך לא להסתכל שהם ממלאים תפקידם בעולם במסגרתם הנוכחית כשאינם זוכים לשמור מצוות