לתגובות הקוראות
אם בתעודת הזהות היה סעיף של תיאור אופי, היה כתוב עלי: בחורה תוססת, חברותית, תקשורתית וכיף לשהות בחברתה. בכל התקהלות חברתית אני במרכז, מרתקת, בכל מקום של דיונים אוהבים לשמוע את דעתי, ובכל הזדמנות אפשרית – פורחים סביבי סיפורים והתרחשויות שפגשו אותי היום, אתמול או לפני שנתיים.
כזאת אני, תקשורתית, פעילה, שמחה ומשמחת, ומנפיקה מילים לחלל העולם בקצב אוטוסטרדה.
לפעמים היו לי מחשבות שניות על החלק הזה באישיות שלי,
היה מתחשק לי לעבור למוד רגוע יותר, לפחות מידי פעם, ולדעת להקשיב לאחרים בלי להביע מיד את דעתי האישית. אבל כמה שניסיתי לעבוד על זה לאורך השנים – נשארתי באותו מקום התחלתי עם הטבע שה' ברא בי.
לפני כשלוש שנים, ערב ימי הקורונה, הייתי בסטטוס מחפשת עבודה בשוק ההייטק. התעקשתי על סביבה חרדית, או לפחות טריטוריה כזאת. לכל אחת זה חשוב,
ולאור נתוני האופי הנ"ל שלי – לי זה חשוב שבעתיים.
ואז הגיעה הקורונה ודחפה אלפי עובדים למגרש שלי – של מחפשי עבודה. אי הוודאות וחוסר היציבות שצבעו כל פינה בחיים של אז, והקפיאו כל תכנון לגיוס עובדים. הלחץ גבר, והפריבילגיה לסנן הצעות עבודה – הצטמצמה מאד.
אחרי שליחה אינסופית של קורות חיים, שהניבה בחלקה זימונים לראיונות, הגיע יום אחד הטלפון המשמח שקיבלו אותי! האמת שהבשורה לא היתה כל כך משמחת, כי המקום לא היה לרוחי בכלל.
אבל לפני שפסלתי התקשרתי להתייעץ עם הרב שמלווה אותי בדרכי ומכיר היטב את הרקע והנתונים האישיים שלי.
התקשרתי בעיקר כדי לקבל כח לסרב, והופתעתי מאד שהוא דווקא יעץ לי לגשת לשם, אך באזהרה כפולה ומכופלת שאני שומרת על שיח מקצועי וענייני בלבד – במיוחד משום שמדובר על משרד עם הרבה גברים… הוא הוסיף ואמר שכדאי לי להוסיף עוד גדר של שמירה.
לשמורה כבר הייתי מחוברת, קוראת נאמנה של סיפורי שלישי. החלטתי להקצות זמן שבועי לעבור על התגובות ולהתחזק גם מהן, ומידי פעם להאזין לשיחות המרתקות בקו של שמועה.
שיח ענייני היה אתגר אדיר בשביל דברנית שכמוני, אבל ידעתי שעל זה אני שומרת בציפורניים ובשיניים. התיישבתי בעמדה שלי ופשוט עבדתי. בלי מילה, בלי דיבור, בלי צחוק. ענייני הכי שאפשר.
המסכה שעיטרה את הפנים של כולם עזרה לי מאד והזכירה לי את השתיקה החברתית שהתחייבתי בה. גם חיוכים שנפלטו לי מבלי שליטה נבלעו מאחוריה.
העבודה ההיברידית הקלה מעלי, וצמצמה את השהות השקטה שלי בחברת אנשים.
היו לי הרבה התמודדויות בזירת הגיבושים והחגיגות, שאמנם פחתו בקורונה – אבל שינו פנים וצורה לאלטרנטיבות שגם לא התאימו לי בכלל. כל פעם מחדש הייתי צריכה להיות גיבורה, ולא היה לי אף אחד שיגבה אותי וייתן לי כח. הייתי לבד מול ה', זה היה קשה ומתוק בו זמנית.
כל הזמן הייתי עם יד על הדופק שאני שומרת מרחק ולא מתערבבת איתם. אפילו לא בקצת. במקביל המשכתי בחיפושי העבודה, כי ידעתי שנכנסתי למקום הזה ממש בלית ברירה.
ב"ה התקבלו תפילותיי, השבוע סיימתי לעבוד שם! חיפשתי ומצאתי מקום כשר בהרבה, ושמחתי מאד לעבור אליו.
רגע לפני שעזבתי ניגשה אלי אחת העובדות, ובניסיון למצוא מילים של פרידה על רקע הכרותנו הדלה – "החמיאה" לי לסיכום: "השקט שלך יחסר לנו מאד!"
לו יכולתי לצחוק… זה היה רגע של ניצחון מתוק – תעודת כבוד הכי מחמיאה שיכולה היתה להעניק לי.
כשעשיתי לי מן סיכום תקופה שמתי לב פתאום איזה רווח אדיר קיבלתי –
למדתי לשתוק. להקשיב, לווסת את כישרון הדיבור שלי ולהשתמש בו בשליטה ובמידה. אל תדאגו – לא שוררת דממה בארבע אמות שלי, עדיין שמח ותוסס, אבל למדתי להתמתן. הסתגלתי לדרך אמצע טובה יותר, שתמיד התאמצתי לחתור לכיוונה. האתגר הגדול שעמדתי בו בכבוד, ב"ה, הקנה לי יכולת אדירה ששנים חלמתי עליה…
סוף סוף הרצון שלי להשתנות קם ונהיה, והוא לא עוד דיבורים, באוויר.
