פעם בחודש-חודשיים נערך אצלנו זום לכל המחלקה. המנהל מסכם את הפיתוחים המשמעותיים של החודש האחרון, אחד המפתחים שנבחר מראש מספר על קונפליקט שנתקל בו וצורת הפתרון, ואם יש למישהו משהו להעלות, לבקש או לדון בו בהקשר לכולם – זו ההזדמנות.
המנהל משתדל שתהיה אווירה נעימה, לפעמים הוא משתף בסודות מאחורי הקלעים של שיתופי פעולה אופציונאליים, בתקופת הקורונה דיברו הרבה אקטואליה של עבודה מהבית, מתי וכמה, וכשיש מתקפת סייבר שעולה לחדשות – כמובן דנים בה בהדגשה איך להקפיד שאצלנו זה לא יקרה.
בזום האחרון הוא ביקש מאחת המשתתפות לומר משהו לכבוד חנוכה.
היתה לה חידה חמודה שקשורה לקושיה המפורסמת של הבית יוסף – למה חנוכה הוא שמונה ימים אם הנס היה רק שבע.
רוב העובדים הם עובדות – בנות חרדיות, יש כמה דתיים ועוד קצת אנשים הרחוקים מעולמה של תורה. היו איזה אחד או שנים שהיה צריך לתת להם רקע והסבר, כי בית יוסף לא אמר להם שום דבר, והם בכלל לא היו בטוחים אם חנוכה זה שבעה ימים או שמונה. החידה היתה חמודה ומישהו הבריק לה פתרון.
ואז אחד המשתתפים התחיל לדבר בזלזול על דברי חז"ל ועל נס פך השמן…
מיד כששמעתי את המשפטים הראשונים – גררתי את העכבר לאיקס של הזום וברחתי משם.
הזום היה ענק עם עשרות משתתפים, כך שאף אחד לא שם לב שיצאתי. לא היה לי יותר משבריר שניה לחשוב מה נכון לעשות, בטח לא פסק זמן להתייעץ ולבחון את הדברים. אולי הייתי צריכה להביע מחאה, או שזה סתם היה נגרר לוויכוח חסר תועלת, האם נכון היה לצאת בהפגנתיות מהזום – אם כן היו שמים לב ליציאה שלי – לא יודעת. מה בטוח – ידעתי שאני לא רוצה לשמוע אפילו לא עוד משפט אחד של כפירה.
וגם למדתי מזה כמה חשוב להיזהר ולשמור על שיח ענייני עם אנשים חילוניים. כי גם שיחה של – מה יכול להיות, דבר תורה קטן לחנוכה – יכולה להיגרר למקום בעייתי.
השיח חייב להישאר ענייני, בלי תירוצים.
אותם תשאירו לקושיה של הבית יוסף:)
