אני אוהבת לראות הזמנות של חתונות. לא משנה אם הכלה בוגרת וולף, אם החתונה בארמונות וולף לשעבר, או שהמחותנת היא וולף מהבית – תמיד זו שמחה מרגשת ומלאה בחן יהודי.
תמיד? לא תמיד.
שבוע שעבר קיבלתי הזמנה לחתונה מצערת.
החתן והכלה מגיעים מרקע דתי עמום, שלא ממש בא לידי ביטוי מעשי. החתונה הולכת להיות מעורבת, והאוכל בכשרות ירודה. מאיזה צד אני? עובדת תחת בוסית, שהיא אם החתן בכבודה ובעצמה.
החתונה עתידה להיערך בגן אירועים יוקרתי, ונדרש אישור הגעה. מיד הבנתי שלא מתאים להשתתף באירוע כזה, אבל תכננתי רק לקפוץ לחופה ולקנות מתנה נחמדה. מכיוון שזו בוסית ולא בוס – אין בעיה לתת מתנה. כשהבוסית ביררה למה לא אישרתי השתתפות, ושמעה על תכנון ההשתתפות המקוצרת שלי – מיד שאלה: מה הבעיה, הכשרות לא טובה לך?
לא רציתי להסתבך ולהיכנס לפלונטר לא נעים של הסברים על אווירה, ריקודים מעורבים, וסגנון אירוע שאני לא רוצה לדרוך בו בכלל – אז בהחלטה של רגע, שרק סיבכה אותי יותר במשפט אחד אחרי, עניתי: כן.
חשבתי שזה תירוץ שיתקבל ביתר קלות, אבל לא לקחתי בחשבון שגם יש לו פתרון בקלי קלות: מה הבעיה – היא שלפה מענה – אני אזמין לך מנה כשרה למהדרין.
אם עד עכשיו עמדתי על קרקע בוצית – השיחה הזאת הכניסה אותי עמוק בפנים. אויש, איזה לא נעים. נכנסתי לסמטה ללא מוצא. כבר אמרתי שההכשר לא מתאים לי, היא במיוחד דואגת לאוכל מהדרין, איך עכשיו אני מכניסה פה שהאירוע כולו הוא לא מתאים אחד גדול? שום פתרון נקודתי לא יגרום לחתונה להיות מקום שמתאים לנכוח בו, ומצד שני הצורך לכבד את הבוסית גובר הרבה יותר, אחרי שהיא מצידה ניסתה להתאים את האירוע לצרכים שלי לפי הבנתה.
מאיזה צד אני? רק רוצה לזוז הצידה, ולא להיות קשורה בכלל.
הלחץ העצום התחיל לבלבל אותי, וקול פנימי הזדחל בתוכי: בעצם, מי אמר שזה כל כך נורא – סך הכל יהיה שם אוכל כשר, נשב בצד כמה בנות, העיקר לכבד.
שאלתי את בעלי, והוא פנה להתייעץ עם רב.
הרב שמע את פרטי המקרה, ופסק שלא אלך. בשום אופן לא, הוא ענה.
הוא הבין היטב את הסיטואציה, והוסיף ואמר: כמובן שחוסר ההשתתפות תגרום לאי נעימות, ואז יקרה אחד מהשניים:
או שאי הנעימות תתפוגג אחרי זמן קצר – וזה בסדר,
או שהיא לא תתפוגג אף פעם – וזה גם בסדר!!!
הדברים שלו היו כל כך חדים וברורים.
כמה טוב לקבל השקפה בהירה, זה נתן לי כל כך הרבה כח לנהוג בדרך הנכונה.
קניתי מתנה מכובדת ויפה, וכמה ימים לפני החתונה נכנסתי לחדר של הבוסית. הסברתי לה במילים קצרות שלא כל כך מתאים לי להשתתף בסגנון אירועים כזה, והיא הבינה אותי. המארז המרשים של המתנה עמעם את חוסר הנעימות, והעביר את השיחה לפסים של תודה ודיבורים סביב המתנה.
השיחה הזאת לא היתה ברשימת השיחות הנחמדות שהיו לי השבוע,
אבל היא בהחלט כיכבה בראש רשימת הדברים הנכונים שעשיתי.
מי אמר שנחמד זה פרמטר ראשון?
"ויציב ונכון" מגיע לפני "ונחמד ונעים".
