ביתי הוא מבצרי, וביתי הוא משרדי. לכן הוא גם נעשה יותר מבצרי.
אני עובדת מהבית, זה חוסך לי נסיעות, ובעיקר – מקל עלי כל כך את התקשורת עם הגברים. הכל עובר ענייני ויבש, הוראות ברורות, תשובות מסודרות לכל שאלה, תקשורת קרה ומקצועית נטו. הבית שומר עלי גם מהפן הזה, ב"ה.
מתקיים עלי הכתוב – "ממרחק תביא לחמה". מי אמר שאני צריכה להיות רחוקה? מספיק שהעבודה:)
במשך השנים אף פעם לא היתה לי התקלות עם אי מי מהצוות. כולם מכבדים ומיישרים קו עם הסגנון שלנו, החרדיות. עד שהגיע העובד החדש. אמרו עליו שהוא מוכשר מאד, בקורות חיים כתב שיש לו יכולת אנליטית גבוהה, והמבחן שלו אישר הבנה מעמיקה, אבל הדבר הראשון שהכי בלט אצלו: שהוא נחמד.
הוא באמת נכנס באווירה טובה, ותקשר עם כולם ברוח חברית. אני חששתי מאד שזה יפגע בסטטוס קוו שיש לנו פה עם הגברים, ונעשיתי דרוכה מתמיד.
הטון הידידותי לא איחר מלבוא, אבל לא כשפנה אלי. שמעתי אותו קורא בשם חיבה מתוצרת שלו לאחת העובדות החילוניות. צרם לי מאד לשמוע את זה, אבל לפחות זה לא היה קשור אלי.
לקח זמן, ויום אחד זה קרה גם אצלי.
הוא שלח לי שאלה, עניתי לו תשובה, ולתגובת התודה שלו הוא צרף לי כינוי חיבה…
כמה שהתכוננתי שזה יכול לקרות – כשראיתי את המילים מול העיניים הייתי המומה.
איך מגיבים??
היה לי ברור שזה לא זמן להלם, וצריך מיד לעשות מעשה. יש לי עכשיו חלון זמן מיידי לתגובה, אסור לי לפספס אותו. אבל מה אני כותבת לו? אף פעם לא הייתי צריכה להעמיד מישהו במקום מעצם היותי חרדית, הכל היה בסדר גמור.
ידעתי שצריך לעשות, לא ידעתי איך.
ניסחתי ומחקתי, כתבתי שוב והתייעצתי עם חברה. בסוף שלחתי משהו כמו: "בשמחה, רק טובה אישית: אם אפשר בלי כינויים. תודה רבה".
ושלחתי.
לא התעלפתי, ומסתבר שגם הוא לא, כי מיד הוא ענה: "בסדר גמור, אקפיד".
כל כך שמחתי שעשיתי את זה, ולא שמעתי לשום קול ממשפחת 'לא נעים לי' שקרא לי להתעלם ולא לעשות עסק. בטוחה שהמשפט הקצר הזה ששלחתי, הוא בבחינת אור קטן שהייתי חייבת להדליק – ומעבר למקרה הנוכחי שחייב תגובה, הוא גם ידחה הרבה מהחושך שעלול להגיע, ויגרום לכל ההתנהלות ביננו להישמר עניינית.
