אני עובדת במשרד מעורב מכל המגזרים והסגנונות.
אנחנו כמה נשים חרדיות, משתדלות להישאר בתחום ענייני ומחוץ לגיבושים וכו'.
יש לנו בוס עם נוכחות מאד מרכזית ומוערכת במשרד, אנו נמצאות איתו בקשרים מקצועיים שוטפים.
לפני מס' שבועות הוא החל להיעדר באופן תכוף מהמשרד. גם כשהגיע היה נראה מוטרד מאד, ועדכן שאמו מאושפזת במצב בריאותי גרוע בבי"ח. סיפר שעומדת לעבור ניתוח דחוף ועוד..
הצטערנו בצערו, איחלנו רפואה שלמה ואף ביני לבין עצמי התפללתי לרפואתה.
בוקר אחד התפרסמה במשרד ההודעה המרה: אמא של הבוס נפטרה.
סדרי העבודה השתבשו לגמרי באותו יום, כולם דיברו על האירוע. חלק מהאנשים הכירו את משפחתו הקרובה של הבוס, חלק הכירו רק מהסיפורים, וכולם כולם הרגישו שאירוע כה משמעותי עבור הבוס חייב להיות מלווה בהתייחסות הולמת של המשרד.
הלוויה התקיימה בשעות אחה"צ בעיר אחרת, כך שלמזלי לא נכנסתי כלל לדילמה אם ללכת או לא.
אך למחרת כל השיח המשרדי היה סביב השאלה: מתי הולכים, מי הולך, ניחמת כבר, מתי הולכים לנחם וכו'.
לכולם היה מובן מאליו שחייבים ללכת בייצוג מלא עד שלא היתה בכלל שאלה.
בפרט ראש הצוות שלי, כמי שמתפקד כמס' 2 ממלא מקום באופן זמני, חש אחריות אישית לארגן את תורנות הניחומים ולוודא שכולם מתפקדים על הצד הטוב ביותר.
כעובדת בכירה, הוא בא אלי פעם אחר פעם לשאול באיזה יום ולאיזה קבוצה אני מצטרפת, ואני חשתי במיצר. האם ללכת או לא?
בסופו של דבר החלטתי שלא אמורה להיות כאן שום בעיה. זה לא שאני הולכת לחתונה שלהם או משהו כזה. בסך הכל ניחום אבלים, שזו גם מצווה גדולה, ובכלל- בשעת צער כזאת זה נראה לי המינימום האנושי להראות השתתפות. וגם, אם לא אלך איזה פנים יהיו לי כשהוא יחזור למשרד? מה יחשבו עלינו בתור חרדיות, שאנחנו אטומות לגמרי ולא מבינות איך להתנהג?
ביררתי מי עומד לנסוע, והחלטתי להדר ולהקפיד לנסוע עם עוד כמה נשים חרדיות בלי נוכחות גברים. אחרי דין ודברים זה אכן הסתדר.
נסענו. הגענו לבית של הבוס שהמה מנחמים.
קודם כל, זה היה מוזר מאד להיכנס לד' האמות הפרטיות של האיש העסקי והענייני שאני מכירה מהמשרד.
פתאום ראיתי אותו במימד הרחב יותר: בן אדם בעל אישה, ילדים, קרובי משפחה, ידידים ומכרים. בית המעוצב בטעם אישי, ספרים, תחביבים, חצר מטופחת…
"מעוצב בטעם אישי" חבל להרחיב את הדיבור. לאישה שמורה כמוני, להיכנס לבית חילוני גמור שכזה זו היתה חוייה מאד בלתי נעימה, ואי אפשר לפרט. אי נעימות טיפסה בי מכף רגל ועד ראש, חיפשתי פינה להניח עליה את מבטי ולא מצאתי, הכל היה זר וצורם ודוקר.
גם ניחום האבלים לא היה בדיוק בסגנון הקלאסי שאני מכירה מהפעמים הבודדות בהן הזדמן לי לקיים את המצווה. כמובן, שם לא שמעו על הפרדה בין נשים לגברים. המעגל הספונטני והמגוון שהיה שם, לא היה בדיוק המקום המתאים בשבילי להשתלב. באי נעימות גררנו מספר כסאות והשתדלנו להתיישב מן הצד ולא לבלוט, אבל בפורום המשפחתי החם הזה לא היה לנו סיכוי.
הבוס היה נרגש מן המחווה וטרח להציג אותנו בפני בני משפחתו, בליווי מחמאות שהעלו סומק בלחיי. לאחר מכן התפתחה שיחה על האם המנוחה, לה תרמו כל יושבי המעגל, שהעלו זכרונות ונוסטלגיות מן הסוג שגרם לי לרצות שוב ושוב להיבלע באדמה. בשלב מסוים הבוס שלף אלבומים עמוסי תמונות מילדותו ומחייה של האם והעביר אותם בינינו, לא מצאתי שום פתרון הגיוני חוץ מלקחת אותם ולדפדף בנימוס., כשאני משתדלת לא להתעכב על התמונות שאת רובן הרגשתי שאסור לי לראות…
הכיסא בער תחתי באי נוחות אך לא יכולתי לקום וללכת, כיוון שהייתי כבולה ל"טרמפ" של העובדת הדתייה שהסיעה אותנו, שלא חשה צורך זהה לקום וללכת. כך נשארתי בעל כורחי חצי שעה ארוכה מנשוא, שבסופה ניסיתי למלמל את הנוסח הידוע (תלוי למי) "המקום ינחם אתכם" אך מול המבטים הלא מבינים קולי הלך ודעך ממילה למילה…
כשחזרתי הביתה ניסיתי להתאושש מהחוויה וישבתי לעשות חושבים יחד עם בעלי. הרגשתי שמשהו כאן היה מוטעה לגמרי. מה בכלל המקום שלי באירוע משפחתי שכזה? נכון שזו לא חתונה, אלא מעמד מצער מאד, אבל זה כן בהחלט כניסה למרחב החיים האישיים של עובד במשרד שאני לא אמורה להיות בו כלל, וחריגה בולטת מהקשר המקצועי נטו אותו אני כל כך מנסה להקפיד ולשמר.
המחווה לא מתאימה, הבית לא מתאים, החברה לא מתאימה. הרגשתי חסרת אונים- איפה טעיתי? מה כן הייתי אמורה לעשות? האם אני לא אמורה להתיחס כבן אדם למה שקורה לאנשים סביבי?
אחרי מחשבה רבה הגענו למסקנה , בעלי ואני, כי לא היה קורה מאומה אם לא הייתי מצטרפת. ייתכן שעיקר אי הנוחות היתה מול העובדים שמאד לחצו עלי להצטרף, אך כדי לרצות אותם זו לא סיבה לעבור על עקרונותי. יכולתי לומר להם שאני מאד משתתפת בצער אך לא מתאפשר לי להגיע.
ולגבי הבוס עצמו- הוא ודאי עסוק קודם כל במאורע המשמעותי עצמו שעובר עליו, וההשתפות או אי ההשתתפות שלי היא רק סוגיה זניחה בתמונה הכוללת. מספיק עובדים הגיעו, ואף אם היה שם לב שלא הגענו- הרי הוא כבר מכיר אותנו מהרבה שנים של עבודה משותפת, ויכול להבין שגם כאן עובדת חרדית היא משהו מסוג אחר, וקודי ההתנהגות שלה יותר מרוחקים. אדרבא, אם תהיה פה הדגשת השונות ואי הקרבה, יש בזה תועלת.
"בפעם הבאה, שלא תקרה חלילה לאף אחד, אני חושבת שאפשר פשוט להסתפק בשליחת מייל קצר" סיכמתי. אפשר בהחלט לכתוב משהו כמו: "הצטערנו מאד לשמוע על האבידה, המקום ינחם אתכם, ושלא תדעו עוד מצער" או משהו כזה. זה מספיק כדי להגיב בצורה מנומסת, ועם זאת לא להתקרב במקום שלא צריך"
היום, כשהאבלות הגדולה על ציון וירושלים מתגברת שוב,
הלב כואב עם כל המקרים הקשים שעוברים על עמ"י,
על הגלות הארוכה הזאת וכל האבידות שהיא גוררת עמה.
שבעתיים גובר הכאב העצום על אלו שחיים בניתוק כל כך גדול, בהסתר כל כך כואב ועצוב
שהלואי ויגיע לקיצו עוד היום.
