פעם בשנה זה קורה, שיחת משוב לכל עובד בנפרד. האמת שממש ענין אותי מה חושבים עלי במשקפי ההנהלה, אף פעם לא יצא לי לשמוע בצורה ישירה וברורה. בשנה הראשונה שהגעתי – שיחות המשוב נעשו כשעוד לא הוסרה תווית ה'חדשה' מעל גבי, לא קראו לי לשיחה. שנה לאחר מכן הייתי בחופשת לידה, והנה השנה זה מגיע.
בשוטף לא יצא לי לתקשר מידי הרבה עם המנהל. קיבלתי משימות, והסתדרתי היטב עם הביצוע. כל שבוע הייתי שולחת מייל מסכם, וכך היה עוקב אחרי ההספקים שלי. מפעם לפעם נערכו פגישות או שיחות טלפוניות, וכולן היו במסגרת עניינית וממוקדת.
כשדמיינתי לי איך תתנהל השיחה ואיזה אופי יהיה לה, חששתי שישתלב בה גוון של קרבה ושיח אישי מידי. רק אני והמנהל בחדר סגור, בשיחה שתכיל, אני משערת על בסיס המציאות, מחמאות ושביעות רצון. תמונת המצב הזאת הרתיעה אותי, ומצאתי את עצמי מבקשת מה' במילים מתוך הלב, שהשיחה הזאת לא תהיה מקרבת ומחברת.
קיבלתי זימון לאאוטלוק לשבוע הבא, ונשארתי במתח.
עוד יותר משסקרן אותי לשמוע מה חושבים עלי, ועוד יותר משקיוויתי לקבל פידבק חיובי, ייחלתי בכל ליבי שהפורמט יהיה מתאים לי, כאישה שרוצה מאד לשמור על גבולות. מסוג הדברים שאין מה לבקש מראש, כי אני לא יודעת להגדיר מה יגרום לשיחה להיות אישית, ואיך בכלל מבקשים סוג דבר כזה??
היום המיועד הגיע, אני עדיין עם תפילה על שפתי.
נכנסתי לחדר המנהל. על כסא עור יוקרתי התרווח לו המנהל בנחת, נשען מעט לאחור, נכון להתחיל את השיחה. הוא ביקש שאסגור את הדלת ואתיישב. עוד לא סיימתי לבצע את שתי הפעולות, ונקישה קלה על הדלת. איש המזגנים בפתח. הוא מבקש, אם אפשר, לפנות לו את החדר, הוא צריך לסדר משהו במיזוג.
תמיד חשבתי ששליחים משמים נראים כמו אליהו הנביא, הנה – לפעמים הם לבושים בסרבל עבודה…
קמנו וחיפשנו חדר פנוי. משלא מצאנו כזה, החליט המנהל שניכנס לחדר ממול, בו ישבה עובדת נוספת. החדרים ממול היו בעלי קירות שקופים, החדר לא אייש את שנינו בלבד – רקע מצוין שנוטל את כל האופי האישי מהשיחה! המנהל שאל אם זה בסדר מצידי – הוא לא ידע כמה בסדר, מושלם!
השיחה אכן התנהלה בצורה טובה. המחמאות נאמרו, המנהל מרוצה, ברוך ה', וכל הדיבורים נכנסו לתבנית הכי לא מקרבת, בהתחשב בזוג אוזניים נוספות ובחלון ראווה לכל מי שעובר בחוץ.
היתה לי כזאת תחושה טובה, גם על התפילה שנענתה בצורה מופלאה, וכנראה כי גם לדברים דקים יש השפעה גדולה.
