.שלום לכן,
אני רוצה להגיב בסיפור משלי על שני הסיפורים האחרונים, ודווקא לא מהזווית שחשבתן.
שמי ריקי. אם להוסיף משפט של הכרות עלי – הייתי משתמשת בהגדרה שהבאתן בתגובות – אני מאלה ש"נולדו על ההר", אני מאלה שחוש השמיעה והדיבור יותר דומיננטיים אצלן משורת החיפוש של גוגל. וגם חוש האסטטיות. מרתיע אותי לחפש בזבל האלקטרוני של העולם, בשביל למצוא איזו מציאה שמישהו זרק. אני יודעת שהזן שלי נדיר, ואולי כמעט נכחד… אבל בואו תשמיעו גם את קולו, תנו לו במה, הוא שווה אותה. העברה בנקאית, תחזית מזג אויר וזימון תורים לוקחים מזמני בממוצע בין כמה שניות לכמה דקות ביום, יותר מאלו היושבות לידי (מעניין אם יש משהו מיוחד שהן עושות ב"רווח זמן" הזה…)
דווקא לכן הסיפורים האחרונים, והדרך הקשה בה הופקו הלקחים, חיזקו אותו בנחישות החלטתי. כי ההחלטה לא קלה והנסיון לא כלה…
נכון, "נולדתי על ההר" לחינוך בו גדלתי, עם האופי בו בורכתי, עם מסלול החיים בו אני עוברת (ובכנות – אני ממש לא מחזיקה טובה לעצמי, יש לי נתוני פתיחה מצויינים:)), אבל תדעו שיש גם כוכבית קטנה בעסקה הזאת: *ה"רשת" רשאית להפסיק את המבצע בכל עת. אף אחד לא ערב לי שלא אסחף, איש לא חתם לי ש"לי זה לא יקרה", ושני הסיפורים האחרונים רק הוכיחו לי ההפך…
אני בטוחה שיש עוד הרבה כמוני שיכלו להישאר על הפסגה, עם מינימום של שימוש בכלי המשחית הזה, ואיכשהו עם הסחף החברתי, הקלות שמושכת והנוחות שקורצת – הן כבר לא כל כך שם. אני לא באה להגיד שכל חיפוש ב144 או בגוגל מפס הוא שאול תחתית – אבל אוויר פסגות זה לא. נקודה.
אז כל החברות היקרות שרק מעבירות לינק למתכון עם שכבות וקצפות, ורק מנסות לשכנע ש"מה הבעיה להזמין, זה ממש ברגע" – בבקשה, תעשו לי טובה, תנו לי להישאר על ההר שנולדתי עליו, כי לא קל להחזיק בו.
תסלחו לי על המונולוג הארוך ששפכתי – מיד מתחילה בסיפור:
לפני זמן מה הייתי צריכה להשיג בדחיפות, לצורך שימוש אישי, קובץ מוזיקה מסויים. כמובן שהמענה האוטומטי כששאלתי חברות "איפה אפשר למצוא את הקובץ X?" היה: "חפשי בגוגל!", מלווה בנימת תמיהה איך לא חשבתי על הרעיון הגאוני בעצמי.
זהו, שהייתי צריכה את הקובץ לעניין מאד בוער, והרעיון הגאוני נראה, יותר מתמיד, ממש זוהר.
דווקא נזכרתי בחנה לוי, חברה מהסמינר שמתאים שיהיה לה את הקובץ, אבל למיטב ידיעתי אין לה מייל, כי היא לא נמצאת בקבוצת המייל של החברות מהכיתה, כך שלא תהיה לה דרך להעביר לי אותו.
האצבעות שלי נעו כמעט מעצמן לכיוון המקלדת, להקיש את מילות החיפוש ולסגור עניין.
-"פעם אחת, לא קרה כלום", הרגעתי את עצמי, "תפסיקי להיות ה'רבנית' וה'צדקת' של השכונה, ולהקפיד כמו איזו מרובעת על כללים שהחלטת לעצמך, שאף אחת מסביבך לא מבינה בכלל מה הבעיה בזה…"
-"כאן בדיוק שמור לך הנסיון", לחש מתוכי קול בוגר ושקול יותר, "לא חכמה להצהיר הצהרות ולנאום נאומים חוצבי להבות, ובזמן אמת לברוח מכל ההחלטות ולתרץ את עצמך בתואנות טיפשיות…"
-"רק שניה אחת", התעקש הקול הראשון, ושוב גרר בכח את אצבעותי למקלדת, "שניה אחת תחפשי ותצאי, אל תהיי כבדה ותעשי עסק מכל דבר".
הקול היה מהיר ובהול. לפעמים יש הרגשה כאילו אם יעשו את הפעולה מהר מהר – המעשה לא ייחשב כמעשה…
-"ממש שניה!" לעג הקול השני. "וגם אם החיפוש כן יארך שניה – סדקת את חומת ההגנה שבנית לעצמך…"
ואז כמו הוכרז על מערכת בחירות חדשה. עם אחוז מצביעים שווה לשני הצדדים:
המורות מהסמינר, המתריעות באצבע מזהירה מפני פגעי הטכנולוגיה,
המאמרים והספרים המתפרסמים חדשים לבקרים בענין נזקי האינטרנט,
תחושת הדחיה האישית שלי על החיטוט בזבל האלקטרוני…
אך מנגד ניצבו קולות צעירים ורעננים יותר,
כל אלו העובדות סביבי (כן, נשות אברכים כשרות וטובות, מעריכה באמת!) שכל שאלה קטנה נפתרת להם באופן אוטומטי בלחיצת כפתור קלה,
שלא נראה שמצאו אי פעם פסול בשירות הזה, ש'מקל' כל כך על החיים,
שטוענות תמיד בביטחון ש'הכל בסדר', ושגם אם התוכן לא תמיד מסונן – הן 'גדולות' ו'חכמות' ויודעות לברור לבד אוכל מתוך פסולת,
ומעל כולם דחק בי הלחץ לגמור עם העניין, וכמה שיותר מהר.
מסך החיפוש של גוגל נצנץ מול עיני, מבטיח לספק לי ברגע אחד את כל המידע שרק אבקש…
והקול השפוי עוד לחש לי חלושות: אולי, אולי זו ההזדמנות לבדוק עד כמה באמת השרירים הרוחניים חזקים?
ואז, שנייה לפני שאסחף בלי שליטה לגלישה אלגנטית – החלטתי שזהו, אני מפסיקה כאן! מושכת את ידי אחורה ו- מחפשת דרך אחרת.
אז נכון, אני לא יודעת איך להשיג את הקובץ, אבל אני כן יודעת איך לא להשיג אותו.
לא חלפו דקות ספורות, ומול עיני הבהב מייל חדש שקיבלתי. לא האמנתי למראה עיני.
חנה לוי!!! (החברה ההיא מהסמינר שמתעסקת בתחום…)
איך היא הגיעה לכאן? ריבונו של עולם! בדיוק עכשיו!!!
פתאום הדמות הזו, שמעולם לא קיבלתי ממנה מייל, וכבר שנים שלא הייתי איתה בקשר – צנחה אלי כמו משמיים!
חשתי מבולבלת ונסערת.
המייל שלה לא היה מיועד רק אלי, הוא נשלח לקבוצה של הכיתה. "שלום חברות", היה כתוב שם, "כאן חנה לוי, מתרגשת מאוד להצטרף אליכן! …"
"ממתי יש לך מייל?" לא התאפקתי מלשאול אותה בתגובה, כשכולי נפעמת מהתזמון המדוייק.
"כבר מאז שסיימנו סמינר", היא החזירה בנימת תרעומת, "לא יודעת למה עד היום אף אחד לא טרח לצרף אותי לקבוצה…"
שש שנים(!!) יש לחנה מייל, ועד עתה היא לא שמעה על הקבוצה, אבל ד' שלח אותה אלי בדיוק ביום המתאים ובשעה המתאימה…
ממש כמו בסיפורים – ההמשך היה מוצלח ממה שיכולתי לתאר.
על אתר (או דווקא לא על אתר:)) ידעה חנה לעזור לי בדיוק במה שהייתי צריכה, והשגתי דרכה דברים שבוודאות לא הייתי מצליחה להוציא ממקום אחר.
אז נכון, לא תמיד צונחת משמיים חנה לוי, ועל פי רוב צריך לשלם על ההתנזרות המוחלטת הזאת במאמץ, בכח או בכסף. אבל הפעם קיבלתי תשלום במזומן.
האפיזודה הזאת היתה לי כנשיקה משמים, וחיזקה בי את הידיעה שהקב"ה אוהב את אלו שמתאמצים להישאר על ההר.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.