לתגובות הקוראות
חברות, בואו נשים בצד את כל הדיונים המתנהלים סביב פרסום ה"מה קורה אחרי קבלה טובה שלנו".
דבר אחד ברור ואין חולק עליו:
כשיש עת צרה, זהו הזמן לקבל קבלות ולהתקרב יותר לה' יתברך.
האבות, הבעלים, האחים והילדים שלנו מגינים עלינו בקול התורה הממשיך להישמע בחללה של הארץ המופגזת.
ואנחנו?
אנחנו נאחוז בכלי המלחמה המסורים בידינו.
רובינו נמצאות בחזית ממש, אתגרים המאיימים עלינו כבנות עם ישראל קדושות, סובבים אותנו, לצערנו, יום ויום ושעה שעה.
זה הזמן לעוד התחזקות, עוד קבלה, עוד צעד…
כל אחת בחזית האישית שלה.
ואין… אין לי דרך נוספת להסביר את העובדה שבדיוק היום עמד להתפרסם הסיפור המרגש הבא,
חוץ מהעובדה שה' יתברך, הוא המכוון את צעדינו ומילותינו
והלוואי ויהיה להגנה ולתועלת.
אמן ואמן!
שלום וברכה
הרבה מכן מכירות את שמי. האמת, לא רק את שמי אלא גם את שם אימי.
אתן וודאי מכבדות את רצוני לפרטיות, אם כי תקופה ארוכה הייתי בכותרות.
השם שלי רץ במיילים, נכתב על לוחות בית הספר ונהגה שוב ושוב בתחינה.
להחלמתי.
כן. זאת אני "… בת … ", הסיפור הטרגדי של האישה הצעירה, שפתאום, ללא כל הודעה או סימנים מוקדמים, התמוטטתי מחוסרת הכרה ובמצב קריטי ממש. הוטסתי בנט"ן ואושפזתי בטיפול נמרץ.
היום אני ב"ה בריאה, ואפילו כותבת לשמורה את המייל הזה,
אבל כן חשוב לי לשתף אתכן קצת במה שקדם לאירוע ומה שקורה בעקבותיו.
ובכן: אני בדיוק כמו רובכן, עבדתי במשרד רגיל, האזור היה חילוני לגמרי אבל אצלינו היה יותר בסדר. חברות רובן כמוני פחות או יותר. אווירה 'די' בסדר, חסימה 'די' בסדר, בוס 'די' בסדר, פחות או יותר… סחבתי…
ה'די' בסדר, יסלח לי ה' כללו גלישות 'פה ושם' לצפות על ההלוויה של… או לבדוק מה המצב בדרום או בצפון או בנקס או ב… בכל מיני מקומות שהנפש היפה תשמור עצמה מהם.
לא הרגשתי שום בעיה עם זה, חשבתי שככה זה וזהו.
עד… עד לפני ששנה וחצי התוודעתי פתאום ל'שמורה'
לא מבינה איפה הייתי עד אז, אבל פתאום הרגשתי חלק מקהילה גדולה וחזקה, ש'די בסדר' – קטן עליה…
הבנתי עד כמה החורים ברשת גדלו עם הזמן, וגם בהרגשה שלי וברצון שלי לחיבור קרוב עם השי"ת.
כמה שבועות ב'שמורה' והבנתי שהעבודה הזאת היא לא בשבילי. כמובן, לא רציתי לעשות שום דבר דרסטי והתפללתי לה' מעומק הלב שיאיר את עיני, ויעזור לי מול נסיונות העבודה.
והישועה הגיע: הוצעה לי עבודה, קרובה לבית, בוסית (ולא בוס. וואו… איזה הבדל…) חברה יותר 'שמורה', חסימה מהודרת ממש ואפילו (וזה לא הסיפור כאן, אבל זאת האמת…:)) השכר היה גבוה יותר.
הרגשתי הארה אמיתית.
זהו, כאן זה ממשיך לא בדיוק כמו בסיפורים… קצת אחרי שעברתי, חוויתי את הטראומה שסיפרתי לכן עליה.
עברתי תקופה מאד קשה. האישפוז הממושך ותקופת השיקום, זאת חוויה לא פשוטה, שאני לא מאחלת לאף אחת לעבור. אני לא מאריכה בתיאורים, זה עדיין קשה לי לכתוב על מה שעברתי. היו אלו חודשיים בהם נולדתי מחדש, ולהיוולד בגיל שלי זה הרבה יותר מסובך מאשר להיוולד תינוקת.
(ואגב, כאן המקום להודות לכן. בבית חולים בעלי הביא לי מחשב נייד, וביליתי זמן רב ב'לחפור' בכל החומרים של השמורה. זה היה מרתק ואין לכן מושג כמה כח וחיזוק שאבתי מכן…)
היום, אני עדיין לא מה שהייתי פעם, אבל מודה לה' על כל דבר שאני משיגה מחדש.
אני לומדת להעריך את החיים, ואת הדברים הפשוטים והיומיומים שפעם זלזלתי בהם…
מרגישה שיצאתי אדם חדש,
והמדהים הוא שכשחשבנו יחד, בעלי ואני, 'מה אשיב לה'
הרגשתי הרגשה פנימית מאד, בעוצמה שאני לא יכולה אפילו להסביר לכן – אבל זאת הייתה תחושה עם המון 'נוכחות'… הרגשתי שאני נמשכת לקבל על עצמי קבלות בענייני צניעות.
ארגנתי בביתי שיעור קטן ונחמד בהלכות צניעות, ופתאום גיליתי דברים שקודם ממש לא הייתי מודעת אליהם.
פתאום גיליתי ששיחות 'קלילות' עם גברים זה ממש בעיה הלכתית, הבנתי שיש משמעות עצומה לאיך אני מופיעה בעבודה, הבנתי שהקפדות צניעות זה לא משהו באויר, זה הלכות המסורות מדור ודור, והרבה יותר מכך: הם הקודים והמנגנונים שסייעו לנו לשרוד את ההסטוריה ולהשאר עם קדוש ונאמן לה'.
יש לי עוד סיפורים שקורים לי כל הזמן, ואני רואה אותם בקשר ישיר לחיזוקי הצניעות. אני מסופקת אם ב'שמורה' יפרסמו אותם (הערת מערכת: נכון. דילגנו, הרעיון הרבה יותר חזק כשהוא לא מלווה בדוגמא:)) אבל דבר אחד חשוב אני חייבת בכל זאת לשתף, בעובדה שאני מרגישה במקום הכי פנימי שלי, שברגע האמת, הכח האמיתי שלנו, זה החיזוק דווקא בנושא הזה.
