אני עובדת בסביבת עבודה מאתגרת, שמזמנת לי לא אחת התמודדויות שונות ומשונות. אחת מהן הופיעה בדמות הזמנה להרצאה לכבוד שנת המס החדשה.
את דוכן הנואם יאייש מרצה חיצוני, ובמשאו יסקור את עולם ההימורים בעידן הAI.
את שני הדברים אני לא רוצה להכיר מקרוב.
בינתיים אני מצליחה, ב"ה, להמשיך בפיתוח הפרויקט עם כלי עזר של AI שמתלבש על תוכנת הקוד, ועונה רק בתחום התכנות. אין לי שום אינטרקציה עם צ'אטים ובוטים למיניהם, למרות שיכלו להקל עלי את החיים בהרבה דברים. אני יודעת שזה כלי מסוכן מאד, ושעוד תחלוף תקופה עד שיאמדו את תוצאות האסון שהוא ממיט על האנושות, בדגש פי מיליון על האנושות השומרת תורה ומצוות.
כשאני שומעת קולות מחלישים של – כולם שם, ולשם העולם דוהר, והAI יחליף את מי שלא ידע לרכב עליו, ועוד על זו הדרך, אני אומרת לעצמי שאני לא רוצה לקפוץ לביצה טובענית, עכורה ומלוכלכת, גם אם כולם שם. נכון, זו מהפכה, אולי גדולה מהתעשייתית, אבל שווה להרוויח זמן.
יתכן ויבנו גשרים מעל הביצה, אולי יהיו התאמות וסינונים טובים מהאלה הקיימים היום. גם אם זו תהיה חובת המציאות – בטח עם הזמן ידעו יותר איך להתגונן בצורה טובה יותר ממה שיודעים היום.
ואולי לא תהיה חובה להיות שם.
כמו שכבר הרבה שנים קוברים חי את הפלאפון הכשר, ומזמן שמעתי דיבורים שאוטוטו לא תהיה אפשרות להתקיים בעולם עם מכשיר שאינו מכיל אפליקציות, הודעות וקישורים, והנה, אפשר.
בכל אופן, בעידודו הנמרץ של בעלי, אני נמנעת מכל שימוש בAI, מעבר לפיצ'ר עליו כתבתי שהוא כלי טכני לכל דבר ומשמש אותי רק לעבודה. לא מפיקה תמונות יפיפיות, לא נעזרות בהמלצות או מידע ולא מתחילה להתרגל לתקשר איתו בשום נושא.
כמובן שגם את עולם ההימורים אין לי שום רצון להכיר מקרוב ולא מעניין אותי לשמוע מה מתנהל שם ואיך. היה ברור לי שבהרצאה הזאת, הגם שהיא תחת כותרת העשרה עיונית ולא הווי חברתי, אני לא רוצה להשתתף.
אבל איך?
ההרצאה נקבעה ליום חמישי, ואחראית משאבי אנוש מיד שלחה לכולם כי נוכחות חובה ביום הזה, אין לעבוד מהבית. החלטתי יחד עם בעלי שאני כן אנסה באופן פרטי לבקש אישור לעבוד מהבית ביום חמישי. הכנתי נאום שלם איך להסביר את עצמי ולומר שהתכנים אינם מתאימים לי. קיוויתי מאד שהדברים יתקבלו על לב המנהל, כי שמעתי שתי נשים, לא דתיות, מהחדר הסמוך שרצו לקחת חופש ביום הזה ולא אישרו להן.
למחרת נכנסתי בחשש כבד לחדר המנהל. בראשי רצו לי תסריטים של סירוב חד משמעי, חוסר הבנה מה אני רוצה או רף עצבים גבוה, אבל כל אלו לא קרו. התחלתי לומר שאני מבקשת לעבוד מחר מהבית למרות שיש הרצאה, והוא ענה מיד: אין בעיה, שיישאר ביננו.
בלי נאומים ותירוצים והסברים, הוא פשוט הבין שזה לא מתאים לי.
כל כך שמחתי! הר החששות התברר כלא קיים. על כזה סוף חלק לא הייתי חושבת להמר:)
