שלום ל'שמורה' היקרה,
אני קוראת הרבה מה שכתוב אצלכם, נהנית מהסיפורים. אבל כל כך הרבה לא נוגע אלי.. אני עובדת במקום עבודה חרדי. לא הייטק. אף אחד כאן לא מתקדם לשום מקום.. ולאף אחת כאן לא מציעים משכורת תמורת אינטרנט לא חסום. יש כאן בעיות אחרות , שאני יודעת שקיימות אצל הרבה מאוד בנות שעובודת במקומות עבודה חרדיים. הבעיה בעיקר היא עבודה עם גברים… ואני לא מדברת על מקומות שבהם ממש יושבים יחד, שזו גם בעיה. אני מדברת על כל הביניים… מכיון שכולנו "חרדים" אז באופן אוטומטי הרבה מחיצות לא קיימות. כי במקום חילוני אני יודעת שהוא לא כמוני! נקודה. כאן, יש יותר מידי נקודות חפיפה.. לדוגמא- אם נולד להם ילד- אז זה עגלה, וברית , וחוויות , ובית חולים וכו' וכו' או אירוע דרמטי בציבור שלנו- לוויה של רב גדול- אז מה היה שם ופקקים , וכו' ילד שלא מרגיש טוב..
וזה לא נגמר!!!
אז נכון שיש חלק כאלו שיותר טיפוס משתף.. ויש כאלו שלא. אבל זה ממש קשה לשים שם גבול!! כי אני לא רוצה להראות אנטיפטית כלפי הבן אדם שמספר משו…וחוץ מזה, לפעמים זה כן מענין… אנחנו בני אדם… עבדתי במקום מסוים תקופה יחסית ארוכה , ועזבתי , בגלל תקופה קשה שעברתי, במישור האישי. במשך השנים ההם הייתי מיד אחרי הסמינר. עדיין "טריה" והצלחתי לשמור על עצמי יותר. מגיבה לכל סיפור בהנהון לא מחייב וכדו'. לאחר שלוש שנים, חזרתי לאותו מקום עבודה בתפקיד אחר. ולצערי הרב, אני מרגישה שכבר אין לי את הכח להיות כ"כ מאופקת…. בקיצור, גם בעבודה במקום ממש חרדי, יש אתגרים לא פשוטים…אשמח לקבל כח גם על הנושא הזה.
עובדת במקום 'שמור' אך עם זאת מאתגר…
מזמינה אתכן 'לשלוח את הכח'…
חלקי הצנוע יהיה לחפש סיפור, שקשור לנושא:)
מצאתי, הנה:
עבדתי כבחורה בחברת הייטק קטנה ומצליחה. סולידית בעיקרה אבל עם זאת יציבה ומפרגנת. התקדמתי יפה בעבודה, השקעתי רבות וראיתי תוצאות בשטח. הרגשתי כל הזמן שהנה… הכל 'כמעט מושלם' רק יבוא השידוך וכבר אוכל 'להעביר את החיים לאוטומט'…
אבל… בורא עולם חשב אחרת.
התארסתי ב"ה עם בחור כמו שתמיד חלמתי לקבל, לקחתי הפוגת עבודה של שבועיים כדי לעבור את תקופת החתונה כראוי, וחזרתי לעבודה אישה צעירה, מאושרת ו… בטוחה מאד בחיים המסודרים שנכונו לה…
דא עקא, שהחיים שנכונו לי היו ממש לא בסדר שחלמתי עליו.
מיד שחזרתי הרגשתי משהו מוזר באוויר, שאת פשרו הבנתי תוך יומיים. נקראתי להנהלה לשימוע טרום פיטורין. תבינו, הייתי כל כך מוברגת, שזה היה בשבילי סטירת לחי אמיתית. אבל, אחרי הכל – התגברתי. באמתחתי נחו כספי פיצויים נכבדים, שאפשרו לי לחגוג את זו"ציותי המשוחררת באופן מייטבי. היה ברור לי שאני מסתדרת צ'יק צ'ק בעבודה אחרת, ורק 'לבלוע' במהירות את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכי לחופשה שלא מן המניין.
א-ב-ל… המציאות לא היתה ממש כזאת. עבר חודש ועוד חודש… בנתיים כבר השתנה 'מצבי' והבנתי שאם לא אמצא עבודה תוך שלושה ארבעה חודשים, סיכויי יורדים משמעותית. לקחתי את העניין ברצינות והתחלתי 'לעבוד בלחפש עבודה'. עכשיו, כשאני באה 'להמציא את עצמי מחדש' זאת היתה הזדמנות מצויינת לשבת, בעלי ואני, ולדון בכובד ראש על מקומות עבודה, והמחיר שאנחנו לא מוכנים לשלם, גם בתמורה לכסף, ואפילו הרבה כסף… זאת היתה חוויה מאד משמעותית עבורי, עשיתי בירור נוקב עם 'עצמי' ועם 'ערכי' ובסיומם הגענו להרבה תובנות
התרגלתי כבר שב'שמורה' אתם לא אוהבים לדבר על דוגמאות, אלא על עקרונות… אז אומר רק בקווים כלליים, שהיה חשוב לי מקום שאין שם אווירה של קלות ראש בין הגברים והנשים. הרגשתי שאין לי כח להילחם על זה כל בוקר מחדש…. ידעתי שמקומות עבודה נפרדים הם כמעט בלתי קיימים… אבל בכל מקרה, גדר מסויים שחשבנו עליו, ולא משנה מהו בדיוק – החלטנו שעל זה לא נתפשר ויהי מה.
להגיד שיומיים אח"כ מצאתי עבודה? ממש לא… המשכתי לחפש במרץ… אבל למרות שעון החול שהתקדם לו בנחת…העבודה המיוחלת לא הגיעה. זאת היתה תקופה ממש קשה. אני, שבתור בחורה הייתי הכי עמוסה ומתקתקת… פתאום מצאתי עצמי
מ ש ו ע מ מ ת… ניסיתי 17 עוגות חדשות, גיהצתי את כל המצעים והמגבות, צחצחתי את שלושת החלונות של היחידה ושיוועתי לקצת אבק – כדי שיהיה לי מה לנקות… הייתי מיואשת לגמרי.
עד שיום אחד הגיעה ההצעה המיוחלת. מישהו שהכיר אותי טוב מהעבודה הקודמת, תיווך לי עבודה זמנית לחודשיים, שזה אמר עד הלידה בדיוק… וסיכויים לדמי לידה מכובדים, למרות התקופה שעברה עלי… הסברתי לו את הדברים שחשובים לי, כולל ההקפדה הספציפית שהחלטנו עליה. הוא חזר אלי תוך שעה ש'אין בעיה' – רק תגיעי להתחיל לעבוד.
הגעתי למשרד ולהוותי הרבה אני רואה ש'לא אל הנער הזה התפללתי'. במיוחד לאור העובדה שבדיוק ה'משהו הזה' שאנחנו קיבלנו על עצמנו, ווידאתי אותו מראש, ממש לא היה כפי הסיכום.
חזרתי הביתה וניסינו לעשות הערכה מחדש. שאלנו רב שחיזק אותנו מאד לא לעבוד במקום שקיימת סכנה שלא אצליח להישמר כראוי מבחינת עבודה מעורבת… זה היה בדיוק היארצייט של הרב שך זצוק"ל והוא סיפר לנו כמה סיפורים, איך שהנקודה הזו, של שמירת גדרים בין גברים ונשים היתה חשובה בעיניו, וכך חזרנו הביתה ובעלי ועודד אותי להתקשר ולבקש בכל זאת שיסדרו את הנושא כפי שסוכם. התברר, שהיתה טעות או אי הבנה, ואחרי שעתיים הם חזרו אלי עם תשובה ש… לא… אין באפשרותם להיענות לבקשתי. גם לא במחיר עזיבה…
השתדלתי להשמע אדישה והודעתי בנימוס על כך שאני לא ממשיכה להגיע.
סגרתי את השיחה, ו… פרצתי בבכי…
כן. זה היה לי כבר מאד קשה, והרגשתי שזה סוחט ממני את כוחותי שכבר ככה היו מדוללים למדי…. בכיתי 'את הנשמה'… כל החודשים הארוכים והמייגעים של החיפוש… כל התקוות הגדולות והחלומות… כל הכוונות הטהורות ואלו שמחלישות… הכל…. בליל רגשות מעורב מכאב, תסכול, דאגה, בושה וגם תהייה. בכיתי המון, בכי מנקז ומשחרר שבסיומו, הצלחתי לחוש גם שמחה על ההזדמנות שיש לי להימנות על העושות 'מסירות נפש' למען הערכים החשובים של החיים…
וכך… רגע אחרי שניגבתי את הדמעות והרגשתי שפרקתי מהלב את הכאב… צלצל הטלפון בשנית.
הרמתי.
על הקו היתה מנהלת משרד, שהתראיינתי שם שלושה חודשים קודם. מקום מהמם, סביבה מעולה, קרוב לבית, משכורת מצויינת ותנאים ההולמים במדוייק את ההגדרות שקבענו לעצמנו מראש.
היא התנצלה שלמרות שכבר לפני שלושה חודשים הם רצו לקבל אותי, חל עיכוב מסויים שהרגע 'השתחרר', והנה, הם מבקשים שאגיע מיידית. לחתום חוזה ו… לעבודה.
היא שבה והתנצלה והסבירה שזה ממש חריג העיכוב הזה והם לא מבינים איך הוא קרה.
הרגעתי אותה ואמרתי שהכל בסדר,
ובליבי הוספתי, שגם אם הם לא מבינים מה קרה ומדוע, לי זה מובן בהחלט…
