לתגובות הקוראות
אנחנו מודעות לכך שאתן אוהבות סיפורי עשייה ועמל בלי לראות בדווקא ניסים ונפלאות, אבל בואו נפרגן לעצמינו לכבוד ימי בין הזמנים קצת סיפורי הבטחתי ונושעתי…..
תגידי, יש לך תיק?
יש כאלה המכתפות כל בוקר תיק ויוצאות לעבודה.
יש את אותן שסביבת העבודה שלהן עשויה תיקים-תיקים של לקוחות,
ויש אותי.
שתיק מכביד ומעיק מלווה אותי כבר כמה שנים. תיק הגירושין.
שלוש שנים אני בנסיונות לסיים את הסיפור הזה. שילמתי טבין ותקילין לטוען רבני (ובשפה הבנקאית – 80,000 ₪), נועצתי בדיינים, ישבתי עם רבנים, שוחחתי עם יועצים, עברתי דרך מגשרים, ותוצאות אין.
בשביל רובכן ככולכן המילה גט מעוררת חלחלה, בשבילי היא היתה חלום.
בראשית אותה תקופה, מצאתי עבודה שתאמה מאד לצרכי: מקום חרדי, הנהלה חרדית, סביבת עבודה נשית בלבד, שעות נוחות, וגם תחום העבודה מצא חן בעיני. ממש מושלם.
כבר בראיון עבודה הבנתי מהמנהלת כי עלי להיות זמינה גם מעבר לשעות העבודה. הסכמתי. בסך הכללי העבודה השתלמה לי ביותר. ומדרישה למעשה – קיבלתי מכשיר עם ווצאפ ומייל, כמובן "מושגח" או "מפוקח" או לא זוכרת איזו מילה יפה שגרמה לי להכניס אותו לתיק.
לא הרגשתי עם זה נח בכלל.
בהתחלה לפחות, הוא אכן נכנס עמוק לתיק ולא זכה לשזוף את אור השמש וגם לא את פרצופם של ילדי, אבל אט אט עם הזמן ההרגל עשה את שלו, המכשיר על השולחן בסלון וצלילי הודעות חדשות בווצאפ נשמעים מפעם לפעם. הכל לצרכי עבודה כמובן, וחלילה אף מילה או סמיילי שלא בעניין זה.
כאן המקום להדגיש, כי במשך שנים הייתי עצמאית, ומכשיר כזה היה יכול להועיל לי מאד, אך לא הסכמתי בשום אופן להכניס דבר כזה הביתה, הגם שיכלתי בקלות לנופף בהיתר "צורכי עבודה". אם צורך עבודה היה דורש ממני להיתלות על משאית לפינוי אשפה מאחורה, גם לא הייתי מכניסה את עצמי למקום הזה, אפילו לא בעידן הפחים הטמונים:)
אז זה היה ברור לי… ופתאום כאן – המכשיר חדר מהדלת האחורית, בלי ששמתי לב יותר מידי.
לאחר כשנה פנה אלי המנהל וביקש ממני לעבוד גם בפייסבוק.
זה היה קו אדום ומוחלט שהוציא לי מהפה "לא" נחרץ. המנהל הוסיף ללחוץ ואמר שיש לו היתר מרב. ואני התעקשתי לשאול בעצמי.
בעודי מנסחת לעצמי את מילות השאלה אותן אותה אציג לרב, אני שמה לב שתחת המעטה ה"חרדי" של מקום העבודה, יש הרבה על מה לשאול שם… דברים שמשום מה זרמתי איתם עד עכשיו…
התשובה היתה חד משמעית – לעזוב את מקום העבודה. ווצאפ זה אש, ואש – אם לא מכבים – נשרפים. כך אמר.
התשובה היתה חד משמעית והנגזרת ממנה גם כן חד משמעית – אמרתי לרב כי אני מפרנסת יחידה, והילדים תלויים על צווארי, אך ההוראה נותרה על מקומה.
חודש לאחר מכן, בצורה מפליאה שהסבר אין לה, חתמתי על הסכם גירושין, ותוך חודשיים הייתי עם גט ביד. לא היה שום חידוש או שינוי, חתמנו על אותו הסכם שהיה תקוע שלוש שנים…
לא יודעת חשבונות שמים, מזמן כבר גמרתי לשאול "למה זה קרה?", אבל פה הרגשתי שהתווספה לי נקודת זכות חזקה בתיק האישי שלי בשמים, וה', בגודל רחמיו וחסדיו, פתח לי פתח של תקווה.
תקציר מנהלות ונשים שזמנן יקר…
לנוחותכן, העברנו לכותרת את המסר העיקרי מכל תגובה.
מי שאין עיתותיה בידיה, יכולה לרפרף מלמעלה.
מקוות שתצלחנה להפיק תועלת!!!
