וואו, איזה ניסיון! כל הכבוד!

רק אולי אולי לעודד, עבדתי בעצמי במשרד פרסום בין הגדולים במגזר כמובן משרד שמתיימר להיות חרדי…. אבל שיחות התוכן והאוירה רחוקה כל כך מלהיות חרדית שבהזדמנות הראשונה שהיתה לי ברחתי משם כל עוד נפשי בי…. (תרתי משמע)

יכולה לעודד אותך שככל הנראה ניצלת לא רק מאינטרנט פרוץ ופגעיו, אלא גם מאווירה קרירה שאני מתארת לעצמי שלא מתאימה לך ושהרבה יותר קשה להתנתק ממנה, כשזה לא שחור ולבן אלא אפור מטושטש בכך ש- משרד חרדי אחרי הכל.

הרבה הצלחה בהמשך!!

שלום לך הדסה! אכן, זה נסיון קשה, ואני מזדהה איתך מאד. אבל אין ספק שהמתיקות של הבחירה הנכונה תגיע אם לא עכשיו, אז אוטוטו.

כשאני נתקלתי בניסיון כזה חיזקתי את עצמי כל הזמן שבזה שהגיע לידי משרה כ"כ נחשקת- זה אות מהקב"ה שאומר לי: אני יכול להביא לך הכל! יש משרות כמו שאת רוצה!

התראיינתי לעבודה של אחראית הנה"ח ברשת מלונות גדולה בארץ. כשמתחתי כ-10 עובדות שכולן יותר מבוגרות ממני.. התנאים היו מעולים (שכר גבוה, רכב, ארוחות של בית מלון ועוד היד נטויה..אפילו אינטרנט מסונן הם הסכימו.) אבל מס' דרישות שלהם לא מצאו חן בעיני (משרה מלאה, עבודה מעט בחול המועד וכד'). הם באותו יום נתנו לי את תשובתם החיובית ואני אמרתי שאני צריכה לשאול רב. התקשרתי להתייעץ עם רב, הוא שמע את הפרטים ולא המליץ ללכת על זה. עניתי להם בשלילה.

כמובן שהיה לנו מאד קשה עם ההחלטה הזו. כל הזמן הרגשנו שאולי לא בחרנו נכון, אפילו ששאלנו רב. כי המצב הכלכלי שלנו ממש היה צריך שיפור, ועם משכורת כזו היינו יכולים לעמוד על הרגליים.. זה היה כמה ימים לפני חג הסוכות. בערב החג ממש גילינו שנכנס לנו לחשבון הבנק 10,000 ש"ח. זה היה שמיימי לחלוטין. מחברת ביטוח, על משהו שבכלל לא ביקשנו. זה היה נשיקה מה'- עשיתם מה שצריך.

מאז עברו כבר כמה שנים..וב"ה אנחנו לא מתחרטים, ה' מביא דברים טובים יותר…

חזקי ואמצי!!

לאחת שיצאה לשוק, את ענקית!!! בזכות בנות כמוך יגיע המשיח!!! חיזקת אותי מאוד!

לדעתי מה שהכי יפה בשמורה זה הסיפורים של יום שלישי כי הם הרבה מעבר זה כמו אבן שזורקים למים והיא מכה גלים גלים, כל סיפור כאן גורר אחריו עשרות סיפורים כמוהו כל אחת שהסיפור שלה מתפרסם נותנת כוח לכולנו להתגבר ולהרגיש חלק מקבוצה איכותית ושמורה.

אני בטוחה שבזכות כל הנשים והבנות הצדיקות של שמורה, בקרוב ממש -תבוא הגאולה!!! מברכת אותך שתזכי למצוא עבודה כשרה ובקלות ושתזכי להקים את הבית שלך עם חתן צדיק כמוך!!!

מרגש!!!!!

גם לי בגלל שמורה היה את האומץ והגב לשאול על מקום עבודה שכמעט הייתי בפנים, על כמות גברים וממשקים איתם

והיה את האומץ לשאול ואת היכולת לקבל את התשובה….ואת הכוח להתאכזב ולעבור הלאה

חשבתי ביום כיפור, אם אמרו לנו עד עכשיו תמיד בסמינר, אנחנו הדור האחרון ה' מטלטל את החבל, מי שמחזיק חזק ישאר… וזה היה עוד לפני הקורונה. אז מה עכשיו? סופי סופים……..

בהצלחה לכולם

ריגשת אותי מאד בכוח ובתעוזה שלך. זה ממש לא קל להפסיד עבודה כ"כ נחשקת וקורצת.

אבל זכרי!! מי שמוותרת בשביל הרוחניות שלה, ה' רואה איך שמתעקשת לשמור על עצמה, ה' לא יעזוב אותה. תראי שעוד תמצאי עבודה גם שמורה וגם יותר טובה. וגם יותר מכניסה. אחרי ויתור כזה חייב שמחכה לך משהו גדול. מויתור לרוחניות תמיד רק מרוויחים, את עוד תראי (מניסיון חיים שלי)

מחזקת את ידיך…. ואני בטוחה שכולן…. המשיכי בדרכך זאת ותראי רק ישועות…

מרגש!!! מדהים!!! כל הברכות והאיחולים!

בטוחה שתצליחי למצוא עבודה שתתאים לך יותר מכל הבחינות. יש הרבה פרמטרים בעבודה, מיקום, שעות, צוות שכיף להיות איתו, ובעיצוב בכלל יש כל כך הרבה תחומים.

אלו דברים חשובים מאד לעובדת גם מבחינה רוחנית וגם מבחינת החוויה בעבודה, וזה בנוסף לפרמטר הבסיסי של חסימה (שאגב, לפעמים העדר חסימה מראה גם על הרמה האישית של העובדות)

בהצלחה! חיזקת!

קצת הופתעתי מהסיפור, כי אני חושבת שבנוסף לבירור על נושא האינטרנט, מאד חשוב לשים לב לאופי מקום העבודה. לדעתי משרד פרסום חילוני אינו דומה למשרד תכנות/ראיית חשבון. מעדיפה לדון אותה לכף זכות שהיה מדובר במשרד חרדי (אז איך הוא מהגדולים בארץ?) או לפחות במחלקה חרדית של משרד חילוני.

בכל מקרה, עורכות הסיפור היו צריכות להדגיש את זה. כי הבעייתיות במשרד (הכשלת הרבים) חמורה פי כמה משאלה של אינטרנט שאמנם לא חסום אבל חשוף לכל הקבוצה (אין פה ייחוד!).

וואו! סיפור כל כך נוגע! כל הכבוד לך!

מקווה בשבילך שהשכלת לנצל את דמעות האכזבה לתפילה… אמן שתמצאי מהר מהר עבודה כל כך תפורה בשבילך, שתראי איך יד ההשגחה סובבה לך מלמעלה את הכי טוב שיש!

מנסיון, לפעמים קורה שאחרי תקופה אפשר לראות את התמונה בכלליותה, ורק אז (לפעמים גם אז לא…) להבין איך הקב"ה סובב הכל כדי שיהיה לך במיוחד- הכי טוב שיכול להיות. כי מגיע לך!!

שמורה זה לא רק ארגון, שמורה זה לא רק סיפור אישי בשלישי, שמורה זה כוח!!! שמורה ומוגנת מפגעי הדור!! אני עצמאית מנהלת שני מרכזים גדולים מהבית ומשתמשת רק במסלול מייל בלבד, זה קשה ולפעמים הכרחי ובנתוני הבית שלי אני מנסה להימנע כי זה בבית ולא במשרד מחוץ לבית שאז הסטיק נשאר בעבודה אבל שמורה נותנת לי כוח כל שבוע מחדש להילחם על זה, כל סיפור מחזק, אני חושבת ששמורה מאגדת בתוכה הרבה שמורות בדור!! אני שמחה וגאה להיות חלק מזה.

פתקא טבא לכולן ושנה עם בשורות טובות

איזה סיפורים! אילו שיתופים ואיזה תגובות מחזקות. כל סיפור מהכיוון שלו. קראתי כמה תגובות מה'שמורות' ואני רוצה לחזק את התועלת מהסיפורים האחרים ג"כ.

לא רק חסימות ואינטרנט וגברים בעבודה. זה כמובן חשוב ביותר – בלי להוריד מהחשיבות הרבה. אבל לנו כ'שמורות', יש תחומים רבים שמתערבבים לנו. כששמענו [לפני שנה/ שנתיים בעצם] את שושי ברוידא ואת אביגיל פראגר וגם את טובי ראבי ועוד, בכנס תשובה. זה לא היה דווקא על 'ערכים' של אינט' ויחוד…

אני מרגישה שלבת, אשה ואמא 'עובדת' יש הרבה קונפליקטים, הרבה מעבר להנ"ל. וזה חשוב לא פחות!!!

חזקו ואמצו. אני לוקחת את המסרים בכל שבוע, ומאד נהנית ומתחזקת!!!!! תודה

כל הכבוד לך ממש צדיקה… :)

זה קשה להאמין באותו רגע, אני לא יודעת אם את נשואה או לא, אבל אם את בחורה אז ה' ישלח לך חתן כזה מושלם.. מניסיון שלי. זה שווה כל יום של הקרבה..

טיפ ממני תמיד בניסיון כזה לדמיין את כל הטוב הצפון לנו בעולם הבא ואת הזכויות העצומות שלנו כבנות מלך… ואל תצטערי לרגע ה' ישלם לך בכפל כפליים.. חכי חכי ואת תראי!! בדוק ומנוסה!!!

תגובת העורכות:

חשבנו על התגובה הקודמת, כי לפעמים אנחנו מוותרים על המון דברים בגלל רצון ה', ולא תמיד ה' משלם מיידי במזומן. נכון, לפעמים יש הבזקים כאלו, ויעידו רבים מסיפורי "אישי בשלישי" שכבר העלו דיונים פורים בנושא… אז רק בקצרה, כתזכורת –
המדרש כבר אומר 'אין שומע לי ומפסיד'… מלבד הרווח האישי שבודאי את חשה בו, אין ספק שהקב"ה אינו מקפח שכר בריה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך…
ואולי קצת יותר מזה, עצם הסיפוק בעשיית הדבר הנכון למרות הקושי, כשנותנים לב להרגיש אותו – שווה לאין ערוך… עוד לפני הרווח הנקי.

ומשפט ששווה לזכור: עבודת ה' היא לא כספומט – אבל 'תוכנית חיסכון' היא ודאי :)

בתפילה שנזכה תמיד לראות בהארת פניו יתברך.

תגובה לסיפור "שלא מן המניין"

קודם כל, מצל"שת את רחלי. אבל ראיתי שכבר המון עשו את זה… ומצל"שת גם כל אחת ואחת ששמרה על הילדים של הקב"ה. (אז מה אם מבחינה ביולוגית הם שלך? באמת הם של ה').

אני זוכרת את עצמי ביום כיפור של לפני 4 שנים. בהפסקה בין מוסף למנחה הלכתי לנוח, והצום הכביד והיה לי קשה לקום למנחה. ניסיתי לשכנע את עצמי "נו, זו שנה אחרונה שאת יכולה להתפלל בביהכ"נ! שנה הבאה כבר את אמא!". אבל בפנים לא באמת האמנתי לשכנוע הזה. כי אני אומרת אותו כבר כמה שנים.

כשסיימתי את הסמינר, תיארתי לעצמי שזו השנה האחרונה שאני מתפללת בתור רווקה מחוץ לסמינר. ואכן בשנה שלאחר מכן הייתי נשואה, והלכתי להתפלל עם הבגדים היפים מהשבע ברכות ועם הפאה. רואה כל מיני בחורות בגילי, או צעירות יותר, שהנה הנה כבר מתחתנות, וכל מיני "תינוקות" שהייתי הבייביסיטר שלהן פתאום נהיות בחורות סמינר, ובאות להתפלל…

וגם בשנה שאח"כ. וגם בשנה שאח"כ. וגם בשנה שאח"כ. וכל שנה השתדלתי "לנצל" כמה שיותר את התפילה בביהכ"נ, כי "זו השנה האחרונה שאני מתפללת את התפילות בביהכ"נ!"

וב"ה נפקדתי, ובחודש אייר נהייתי אמא לאוצר קטן מתוק. הגיע חודש אלול, ומדברים על קניית מקומות לביהכ"נ לימים נוראים. לא היה לי שום התלבטות – "לי לא קונים השנה מקום!!!" נשארתי בבית. אחותי הציעה לי לעשות תורנות, אבל אני הצעתי לה ללכת לבד ואני אשמור גם על שלה. אני שומרת על הילד שלי! איך אני אוותר על התפקיד הזה?!!!

והשנה זו השנה הרביעית שנשארתי בבית. בלי נקיפות מצפון, בלי ספקות, בלי כלום. זה לא ש"זה מה שאני צריכה לעשות", אלא "זה מה שאני רוצה לעשות!!!" והלוואי שהיה לי יותר מילד אחד לשמור עליו בימים הנוראים האלה… והלוואי שהתפילות שלי יהיו רק על גידול קל ולא על עצם האימהות…

כל אחת ואחת עם ההרגשות שלה, בנסיונות שלה, אבל אני לא מתגעגעת לתפילות בביהכ"נ! יגיע זמן בעז"ה, עוד עשר-עשרים-שלושים שנה… בינתיים אני פשוט מ-א-ו-ש-ר-ת. ומאחלת לכל אחת ואחת, גם אם הילדים מגיעים מהר ובאופן טבעי, להרגיש את האושר הזה.

בקשר לסיפור "שלא מן המנין" תגובה לתגובה לתגובה…

מישהי העירה בצדק שלא כל כך הוגן שהאחות הכלה הייתה צריכה לוותר על כל התפילות. ואילו אתם עניתם שתפילת גבר במנין קודמת עם המלצה לשמוע את גב' ולדמן.

לא שמעתי את ההרצאות הנ"ל, אבל כל המחויבות של אישה לתת לגבר להתפלל כי הוא מחויב במנין, זה רק אישה לבעלה. אישה אחרת לא חייבת לו כלום. יפה ואצילי מצידה לוותר, אבל גם היה יפה מצד האח להתפלל במנין מוקדם ולתת לאחותו הזדמנות גם.

כל זה לא מוריד מהזכות שלה כמובן, אבל אם בחורה אחרת תיקלע לסיטואציה כזאת שתדע שזו לא חובתה.

משתמע מהתגובה של שמורה כאילו אחותו חייבת לאחיה משהו. לדעתי זה לא נכון.

אחותו לא חייבת לו מאומה והיתה יכולה לסרב וזה היה בסדר גמור, היא עשתה מעשה חסד ומעשה חסד נכון לא "פרייריות או ניצול או דומה" כי אכן זה נכון שאחות תעשה זאת עבור אחיה, אבל אין לה שום חיוב.

צדקה מי שהגיבה שלא הבינה את ההשוואה בין ילדים פרטיים לאחיינים מהבחינה של “שעשיתי את מה שמוטל עלי”. אכן אין השוואה בילדים פרטיים זו חובה גמורה. ואישה לו עושה חסד עם בעלה שהיא עם הילדים, לעומת אחות שכן זה מעשה חסד גמור! הקרבת הזמן הפרטי עבור המצווה של אחיה.

האזנתי לשיעורים של הגברת ולדמן ככה שלא צריך להפנות אותי לשם :)

אולי לא יהיה לכם נוח לפרסם את התגובה, אבל אני חושבת שזו אמת. יצאתי מהורהרת מהסיפור, ולא הצלחתי לשים את האצבע, גם לאחר קריאת התגובות, עד שליבנתי עם חכם אחד :)

נכון, תפילת גבר חיוב, שלא כמו תפילת אישה. אבל מדובר כאשר יש ערבות, בית אחד. במקרה שלנו, אין שום צורך ואין זה נכון להשוות בין חיוב האח ל(אי) חיוב האחות. הרב זילברשטיין נשאל מה לעשות בשבת, במצב של פיקוח נפש וצריך לנסוע לבי"ח, כאשר השכן הוא רופא. האם להעירו באמצע הלילה כדי לחסוך את "חילול" השבת. והוא ענה שמה פתאום להעיר אדם באמצע הלילה! צריך לנסוע לבית חולים!

אותו אח, שכנראה היה מבולבל מהמצב שנקלע אליו, לא אמור לבקש דבר כזה מאחותו! תפקידו לדאוג לילדיו! זה כמו לומר שגבר שעוזב את לימודו כדי לעזור לאשתו חולה/יולדת/חלשה וכו, הוא מבטל תורה. זה תפקידו. וזו הבחירה הרוחנית הנכונה באותו זמן! בחירה רוחנית נכונה היא לאו דווקא בחירה שנותנת לנו תחושה של רוחניות נעימה, התעלות, סיפוק, חיבור.

מנגד, רחלי היקרה, לאחר שהתייעצה ואביה אמר לה שבנתונים אלה השמירה על הילדים נכונה יותר, תבורך. אבל גם כאן, יש לברך אותה על ההבנה והאבחנה בין המצווה הנכונה, ולא בגלל ההתגברות, כמו שנכתב. היא פשוט השקיעה את ההשקעה שלה בהשקעה היותר "מניבה".

חמודה רחלי ששמרה על אחייניה והבחינה בין עיקר לטפל.

אני נזכרת בשנים שהתפללתי בבית הכנסת בהתחלה היה לי קשה לאחר החתונה, ולגדל את בני במקום מה שבאמת נראה ברומו של עולם. ואז חשבתי שכשהייתי רווקה והתפללתי – התפללתי על השנים האלו שיגיעו ב"ה, והגיעו בגדול.

אני זוכה לגדל אותם ועוד יהיה להם כוח וחשק ללכת לכל התפילות

אז אני רוצה להוסיף תגובה לסיפור הקודם אם עוד אפשר….

ביום כיפור הייתה אצלינו במשפחה אחותי היולדת, היתה בספק אם לצום או לא, הרב אמר שעדיף שתנסה אם היא לא תצליח אז שתשבור. היא עם 3 ילדים בלי עין הרע ביחד עם התינוקת ואין אף אחד שיעזור לה…

הסיפור שלה ממש נתן לי את היוזמה ואת הכח להגיד שכן – אני נשארת איתך בבוקר, כן גם בנתנה תוקף, גם בעבודת כהן גדול שרציתי כ"כ לשמוע….. אז תודה גדולה!!!!!!!!

ועל הסיפור הנוכחי, אני מצדיעה לך לגמרי!!!

תודה רבה לכם!!!

היו הרבה תגובות על הסיפור שלי עם היחוד אז הייתי שמחה שתדגישו שלא עבר עלי יום אחד אפילו שהגעתי לעבודה אחרי שגיליתי שיש בעיה. (כמו כן את המצלמות בעלה העתידי ואיכוני הקורונה לא אני הוספתי, ואם אני לא טועה, זה היה ממש בקריצה:)

האסימון נפל לי כשהגעתי הביתה, באותו אחר הצהריים היו הלבטים, ההחלטה לספר לאבא שלי והטלפון לבוס, גם אני חושבת שהלכה זה קו אדום אבל זה לא אומר שלפעמים לא קשה לקיים את ההלכות במיוחד שהרבה פעמים צריך להקריב בשביל זה המון. ככה שאני חושבת שהסיפורים של שמורה נותנים לכולנו כוח לשמור על עצמנו, להבין שיש קווים אדומים ולהיות נכונות להקריב ממש את הרצון שלנו על מזבח רצון ה'. אני מעריצה את כל אלו שמוסרות את הנפש שלהן ולא מוותרות, למסור את הנפש זה למסור את הרצון, בדור שלנו אף אחד לא יעמוד מולנו עם אקדח ויכריח אותנו להחליט לאן אנו שייכות, המלחמה שלנו היא אחרת והיא קשה ומתישה וזה מה שהקב"ה רוצה ממנו. זה הניסיון שלנו ובזכות השמורה בעז"ה נמשיך להיות שמורות, חזקות ושייכות לשרשרת הנצח.

מישהי כתבה בתגובות שכדאי שתהיה פינת ההלכה. זה אולי חשוב, אבל לדעתי חשוב יותר להעלות את הנושא – שאנו בעצמינו נהפוך ליראות שמיים "נשות הלכה"

מורה שלי לדינים בסמינר לפני כ10 שנים, ענתה לי על שאלה ששאלתי שזו שאלה לרב והיא לא התקשרה במקומי לרב, כי אמרה שאנחנו צריכות להתרגל להתקשר למורי הוראה בעצמינו כדי לדעת את דבר ה' זו הלכה, זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל ממנה לחיים.

לדעת הלכה צריך בשביל לדעת איפה אמורות להתעורר שאלות ועם זה להיות עם יד על הדופק ועל כל ספק שמתעורר להרים טלפון לרב. לדעתי כל אישה/נערה כשרה צריכה לדעת את מספר הטלפון של בית ההוראה או הרב הזמין המקובל עליהם. אני לא מבינה איך אפשר לחיות בלי זה.

זה פשוט הפך לאורח החיים שלי, אין לי סיפור אישי ספציפי בנושא, כי הלכה היא החיים שלנו בעצמם! בכל בית נורמלי מתעוררות כל הזמן שאלות, אבל בבית יהודי ברור שמורי ההוראה הם המכריעים!

עדיין בקשר לסיפור ט.ל.ח-

בעקבות הדיון על הסיפור ט.ל.ח, התלבטתי מה דעתי בעניין, ובאותו שבוע קרה לי מקרה שהרגשתי שהוא מסר משמיים בשבילי.

נסעתי באוטובוס (שתי תחנות, לצורך חיוני…) נעמדה לידי בחורה … במרחק של פחות משני מטר, ועם מסכה שלא ממש מכסה… בתור מישהי שמאוד שומרת ונזהרת מהקורונה, זה הפריע לי מאוד עד שהתרחקתי ממנה ועברתי מקום.

ואז שאלתי את עצמי, למה זה מפריע לי? למה מפריע לי שנעמדת לידי מישהי שלא שומרת על כללי הזהירות? והתשובה היא כמובן, בגלל שללכת עם מסיכה זה לא עניין אישי אלא אחריות ציבורית, וברגע שהמרחב הציבורי צריך להיות חף מאנשים שאינם שומרים על כללי הזהירות, זה מפריע וזה גם מסכן אותנו כשמישהו אחר אינו שומר.

ואז הבנתי שבעצם זאת המחשה למה שקורה בשמורה- יש נשים צדקניות שבשבילן השמורה היא מרחב ציבורי מסויים, והן רוצות שהוא יישאר נקי.

וזאת קריאה אלינו, הנשים שעובדות בחוץ ומתמודדות קשה- ומי כמוני יודעת לאחר יום כיפורים שעבר עליי בייסורי נפש של חרטה ותשובה- לנו, אסור להתגדר בבקעה הזו ששמה "עובדת במבול". נכון שאנחנו עובדת במבול ונכון שיש כאלה שהניסיונות שלנו לא מוצאים חן בעיניהן, אבל זה לא מתיר לנו להרגיש "גאוות יחידה" בגלל עצם העובדה שאנחנו במבול. גאוות יחידה זה בגלל שעמדנו בניסיונות. לא בגלל סוג הניסיונות ואופיים.

מחשבות כמו: "טוב, אני עובדת במבול, אז מותר לי לא להזדעזע כשהבוס קורא לי בשם הפרטי", או: "אני עובדת במבול, אז אפשר להבין שמדי פעם אני עושה XYZ…" אלה מחשבות שרוב הסיכויים שמקורן ביצר הרע. יש דברים אסורים. זו העבודה הפנימית שלנו- לשמור על הגבולות. חלילה לא להרגיש מיוחדות בגלל שאנחנו בחוץ.

ועדיין אני חושבת ואומרת שוב בפה מלא ובתחנונים לצוות השמורה, אנא, שמרו על השמורה בשבילנו, אלה שמתמודדות עם דברים שלא שיערום אימותינו ומורותינו. גם אם הסיפורים שלנו לא תמיד פוטוגניים.

כולן מעולות, כל הנשים המתעלות , העומדות בניסיונות , ומתחזקות , ומחזקות. ואותנו מתחזקות…

והפעם – [גם] הדסה נגעת בליבי. "איסוף רסיסי החלומות" .. עם זאת שהנה יש פה חרדיות, זה בסדר..

ואולי??? יצאת לשוק – העבודה, עבודת קודש… התגברות קשה. יודעת אני, גם יודעת, כמה כח נותנת השמורה!

***

כל הכבוד לך ה' ישלם לך בענק……. אני רואה על עצמי בחוש שכאשר יש סינון טוב ואיכותי לא מפסידים אף פעם…

***

את לא כזאתי צדיקה? את טועה! את צדיקה, ואם תגידי לעצמך שוב ושוב: "אני צדיקה, אני בוחרת אחרת כי אני ברמה אחת מעל,…" זה מה שייתן לך כח הלאה. מעריכה מאד!

***

וואו!!! ענקית!!!! שתמצאי בקרוב עבודה מצויינת וכשרה!!!!

תודה לכן על הכוח שאתן נותנות!!! אני אפילו לא הגעתי לניסיון הזה… יצאתי עכשיו גם לשוק ואני עדיין מחפשת דוכן… אבל בעז"ה,אם יבוא הניסיון,שלא יבוא!!! זה נותן המון כוח לעמוד בו!!! שאת יודעת שאת לא לבד! יש מאחוריך שמורה חזקה מוגנת ומגינה!

***

מתפללת עלייך שהקב"ה ישלח לך עבודה שמורה ונקייה במהירות!! עם כזו הקרבה, בלי שום הפי אנד, רק הקרבה עצומה כי את רוצה לשמור על עצמך, מעריצה אותך!!!!!

שנה טובה ומבורכת, שנת פרנסה נקיה וברווח, שנה שנדע לעשות את רצונו באהבה!!

***

יישר כח! היא צודקת ולא צודקת… אני כן חושבת שהיה אפשר למצוא פתרון עם החברה… שמעתי מוועדת הרבנים שעבודה היום זה פיקוח נפש ויש המון פתרונות לסינון כמו שצריך…

כן חושבת שצריך להעביר מסר לא להתייאש

***

וואו אשריך!!

את יכולה לבדוק יש מעסיקים שמאשרים להתקין סינון ולפעמים גם על מחשב אחד או שהם מתירים לך להתקין על חשבונך. תבררי את זה (אני לא יודעת עם מי דיברת, אבל לא תמיד פקידה היא האחראית על הדברים האלה….)

בלי קשר אשרייך על הכוחות ובזכות זה תקבלי עבודה טובה בהרבה בעז"ה.

***

אני לא מבינה מה כ"כ בעייתי? את יכולה להתחבר לנטפרי בעצמך רק על המחשב שלך.

מה? מותר לעבוד רק במקומות חרדיים כולל הנהלה חרדית, צוות חרדי, עיר חרדית? לא מבינה.

***

אני מעריכה מאד את הוויתור של בעלת הסיפור, גם לי היו כאלה דברים וזה באמת נסיון גדול.

רציתי רק לומר שכדאי להתייעץ כי יש היום כ"כ הרבה סוגי חסימות ואפשר למצוא פתרון להמון בעיות. לי לדוגמה סידר מנהל המחשוב חסימה אישית למחשב שלי. (טובה יותר מהחסימה של נטפרי מרוב שאין שם כמעט אתרים…)

בהצלחה לכולם!!!

***

אני בטוחה שהרבה תגבנה לך שאפשר לעשות חסימה עצמית.

אבל משום מה מרגיש לי… שמשרד פרסום עם 5 חברות שלאף אחד אין סינון… זה גם לא כזאת מציאה:(….

*****

את יכולה לעשות לעצמך סינון , בלי שהמשרד יעשה לך

***

וואו אני מתחילה להאמין שהשמורות הן באמת מלאכיות!!!!!!!!

***

כל הכבוד! מעריכה מאוד.

***

ואוווווו! אדירה!!!! מחזקת!!!!!!!!