שלום רב לעוסקות במלאכת הקודש!
כל הסיפורים פה מתויגים תחת הכותרת 'אישי לשלישי', אבל לי יש סיפור מאד מאד אישי לשתף. מאד. אולי אפילו תקראו לו ככה, זה הכי יגדיר.
אני חשבת שכר במקצועי, נשואה קרוב לעשור ומחצה. ו… מתנסה בניסיון לא פשוט כלל של בעל שקשה לו ללמוד. או יותר נכון, בעל שקשה לו לרצות ללמוד…
גם בתקופה זו, על כל מעלותיה הגדולות של עבודה מהבית, החלטתי שהדבר הזה לא עובר את מפתן ביתי. זה לא בריא לא לי, לא לילדי, שהגדולים מביניהם כבר מבינים דבר או שניים, וכן, גם לא לבעלי. ובטוחה אני שאין לי צורך לפרט.
קבעתי אצל אישה מבוגרת, מרחק של מספר רחובות מאיתנו, שהשכירה לי בכמה מאות שקלים לחודש כסא ושולחן וכמה סנטימטרים מרובעים צנועים.
וואו, כמה כח הייתי צריכה… בניגוד לזאת מהסיפור הקודם, לי זה הלך ממש לא בנקל.
דבר ראשון ההוצאה אצלי היתה משהו שלא יכולנו שלא לשים לב לכך, והבידודים של הילדים, והסידורים שלהם עם כל מיני בוגרות קורונה… והתנאים הלא משהו במקום ההוא… והלו"ז הצפוף, והעייפות הסדירה של אחה"צ, שכוחם רב היה לשכנע אותי בכל יום, שאם רק הייתי עובדת מהבית הכל היה נראה אחרת…
שבוע רודף שבוע, וכך כמה חודשים שריינתי כוחות גוף ונפש רבים מאוד למען המטרה הזו.
אבל משהו קרה בינתיים. עמוק עמוק…
התחלתי לפתע לראות בחוש סייעתא דשמיא פלאית ונוראה בלימוד של בעלי.
לפתע הוא מיוזמתו החל לבקש את העמל וההתמדה. את החיבור ואת ההשכמה… כן, עיני רואות וליבי כמים, כשבעלי הולך גם לסדר שלישי בכל ערב. ובמוצאי שבת. וביום שישי מוקדם. וגם כשצצים תירוצים… ואני עומדת, ודומעת, ולא מאמינה.
אני יכולה לפרט עוד כהנה וכהנה, הזדמנויות שונות שאך לפני חודשים מספר לא הייתי מעלה בקצה דעתי שיש לי את האפשרות לחלום.. אבל כן. ברוך השם, גם אני זוכה לדבר הגדול הזה, בתוך ביתי. עלו לרצון הפסיעות שביזע פסעתי. לגימות משכרות של חירות ונוחות שמנעתי. והמליצו טוב בעד ביתי.
אני ודאי משתדלת בכל החזיתות להביע את משאלתי לריבון העולמים, אך כעת חיה אני חשה כי הקב"ה ברוב טובו העניק לי במתנה את האפשרות להוכיח לו, גם כמה אני רצינית…
זכינו, אישי ואני.
