לתגובות הקוראות
שלום לשמורה היקרה
כאן ציפי מבני ברק, רוצה לשתף בטלטלה מדהימה שעברתי בחסות הקורונה.
אני לא אתחיל ממש מהתחלה, כי זה סיפור בפני עצמו של השגחה פרטית מיוחדת, איך התקבלתי לעבודה כשהשוק במצוקה ועם תנאים שלא חלמתי למצוא, אבל ה' הראה לי שהוא כל יכול. סיפור שלם, אולי בהזדמנות אחרת.
אז עכשיו אני כאן, בעבודה חדשה, מאתגרת, ומצריכה מאמצים נכבדים מצידי להוכיח את עצמי על הצד הטוב ביותר, והטוב ביותר – שזה יהיה מכל הצדדים:)
קיבלתי מחשב נייד מהעבודה, כמובן הרשת מסוננת הכי שאפשר. עם כל הבידודים שנוחתים על ימין ועל שמאל ובסופו של דבר משתלבים עם הסגר הזה או הבא – הניידות הזו נדמתה לי כחבל הצלה, עוד לא תפסתי שזה יותר דומה לקולר של חנק.
נהניתי מאד מהגמישות בשעות, ועוד יותר – מהגמישות במיקום. וכך הנייד מיצה היטב את ההגדרה שלו, והתנייד איתי מהבית לעבודה, ומהעבודה לבית. אפילו לא טרחתי לקפל אותו בסוף יום עבודה, כי זה די נשק לתחילת היום הבא… הוא ניצב לו על השולחן, פתוח ממוצאי שבת עד ערב שבת הבאה…
מלבד הצורך להרשים לטובה כעובדת חדשה, העבודה היתה מרתקת במיוחד ותפסה לי הרבה מקום בראש. הייתי עם הילדים – ומחשבותיי בעבודה, יושבת עם בעלי – וליבי עמוק בעסק. גם בתפילה היה קשה להתנתק מזה…
יום אחד משהו לא הריח לי טוב. יותר נכון – משהו לא הריח לי בכלל. אין לי ריח.
על טעם וריח אין להתווכח, בטח לא כשהם לא קיימים. בדיקות קורונה אישרו את החשש והתברר שזכינו במבצע משפחתי. שלושת רבעי מאוכלוסיית הבית חיובית, כלומר – כולם חוץ מבת השלוש.
ב"ה כולם מרגישים טוב, אני עובדת במרץ לארוז חפצים לכיוון המלונית. את המחשב דווקא לא הכנסתי למזוודה, לא… לא כי הוא נשאר בבית, אלא כי הוא נשאר אצלי ביד. נסחב איתי לכל מקום. גם בדרך אפשר להמשיך לעבוד. וגם במלונית.
כך "ביליתי" עשרה ימים – משלימה שעות בזמנים לא זמנים, ועובדת ככל שניתן.
הנופש הגיע לקיצו ונחתנו חזרה בבית, עם כמה ימים נוספים לבידוד בשביל הבת שהיתה שלילית. אני בקלות מתמרנת עם שעות העבודה, יש מחשב נייד!
אחרי שבועיים אני מוצאת את עצמי בבית חולים עם הקטן שקיבל מכה קצת רצינית. רופא המשפחה הפנה אותנו לבדיקות, ואני, עוד לפני הכרטיס מגנטי והכסף למונית – לוקחת כמובן את המחשב הנייד. יושבת וממתינה בתור, מול הקפיטריה בבית החולים, תוך כדי שאני עונה לטלפונים ושולחת מיילים. מעניין אם הם שם בעבודה – חולפת לי מחשבה בראש – מעלים על קצה דעתם באיזו סיטואציה אני נמצאת… בטח היו מעריכים כפליים.
התרגלתי למין סגנון חיים כזה, שהמחשב הוא בן לוויה צמוד שלי, ובא איתי לכל מקום. בשביל מה הוא נייד? אני והמחשב, המחשב ואני.
למען הסר ספק – הכל היה נטו עבודה. לא שום גלישה למחוזות אחרים. העומס היה רב, והעבודה היתה מאתגרת ומרתקת, כך שלא היה לי בכלל פיתוי למשהו אחר. עבודה בלבד, ופה ושם קצת מיילים.
חשבנו שסיימנו עם הקורונה, אבל היא כנראה לא חשבה ככה. כלומר, לא ככה גזר ה' עלינו.
שיעולים כבדים תוקפים את בעלי. חודש כבר חלף והשיעולים עדיין לא. הרופא מפנה לצילום ריאות. עוד לפני שהתוצאות הספיקו להגיע, התפשטו הכאבים גם לגב ולרגליים. פתאום היד התנפחה וכמעט הוא לא יכול להזיז אותה. מה קורה פה??
לא ידוע מה זה – האם הקורונה פיתחה דלקת ריאות, וזו האחרונה הסתבכה לדלקות נוספות, או שהקורונה עצמה גרמה לנזקים האלו. לא ברור… טוב, משהו כן ברור בכל מחלקת 'כתר' חובקת עולם הזו?? הכל מוזר ומלחיץ.
יום שישי, הגענו למיון. הרופא מתייעץ עם רופא אחר, וקורא גם לאורטופד. מתלבטים על אישפוז. אני פונה להתפלל מנחה. לבקש על בעלי שירגיש טוב! שנזכה לחזור הביתה מהר, בבריאות ובשמחה.
ושם, בפינה שמצאתי לי בתוך מסדרונות בית החולים לעמוד לתפילה, על רקע מיטות מתגלגלות וקריאות קצובות של מוניטור, אני מרגישה שה' רוצה ממני משהו. אני צריכה לקבל קבלה. חייבת.
פתאום צפים ועולים לנגד עיני כל החודשים האחרונים. כל השינוי המשמעותי הזה שהתחולל לו בין קורות הבית. כל המהות הזאת של רעיה ואמא שהתכווצה קטן-קטן ונבלעה במימדיה הענקיים שבחרתי ללבוש כאישה עובדת. איך נראה הבית שלי – האם הוא בית או יותר מזכיר משרד עבודה? ומי מתלווה אלי באורח קבע לכל מקום אם לא המחשב?
איזו מין צורה לבש הבית שלי, כשבאופן עקרוני בכלל לא רצינו מחשב בבית, שלא לדבר על אינטרנט, ועכשיו אני מראה לבעלי – תראה את המייל הזה, כמה מחזקת ההסרטה הזאת…
על איזה מצע אני מגדלת ילדים, כשתחת משחק מהנה או סיפור מפתח אני 'תוקעת' אותם מול המסך. לא חלילה סרטים רדודים או תוכן לא ראוי. רק הסרטות מהמצלמה הביתית, מקסימום רבי אלתר בונה סוכה. אבל איזו מין שיטה מצאתי לארגן לי אחרי צהרים שקט?? לא כך חלמתי לגדל את ילדי…
המחשבות טסות לי בראש תוך כדי התפילה.
לא היה פה קלקול חלילה, לא יכולה להצביע במפורש על מעשה מסויים ולומר: את זה היה אסור לעשות. לא.
לא עברתי עברה, עברתי אווירה.
ולשנות את האווירה של הבית, לשוות לה קצת פחות קדושה וחיבור, זה לא דבר של מה בכך… זו אחריות כבדה לדורות החיים ולאלו הבאים אחריהם.
אני מחליטה לקחת עד הסוף, ולמשך שבועיים להוציא את המחשב מהבית. לגמרי. גם לא בשביל עבודה.
אני יודעת שזה צעד קיצוני ויש לו מחיר כבד, אך בשבילי זו היתה ההחלטה הנכונה. אבל עם כל המצב הקשה והמפחיד שהייתי בו, הייתי מסוגלת להצהיר רק על שבועיים, שיהיה הגיוני לעמוד בזה.
אני מסיימת להתפלל, ומתעדכנת שהרופאים החליטו להשאיר את בעלי לאשפוז. שבת בבית חולים.
הגפרור ניצת, ואש מתלקחת בשתי נריות קטנות שהדלקתי לכבוד שבת. אני מתחננת לריבון העולם על בריאותו האיתנה של בעלי בתוך שאר חולי ישראל, ועל הבית שלי. על המשפחה. תן בי כח לעמוד בקבלה שלי, וזכני לגדל… אני מחליטה להרחיב את הקבלה לטווח של חודש.
המחשב אכן יצא מהבית, ובעלי, באורח פלא בלתי מוסבר, שב לאיתנו!! בריא ושלם כאילו כלום לא היה.
אני יודעת שיש נשים נפלאות שמצליחות לשלב היטב עבודה מהבית, ונהנות הן ובני ביתן מהיתרונות של הצורה הזו, אבל לי זה לא הצליח. אני טיפוס כזה שנסחף בקלות, ואם המחשב יקרוץ לי מהארון בבית – מאד מהר אני אפתח אותו "רק" לענות על זה ולשלוח את זה. וכבר טעמתי את טעמם המר של חיים כאלה… של בית שחי ונושם עבודה…
חלפו להם השבועיים, ואפילו חודש. ב"ה אני מצליחה לעמוד בקבלה. גם הסגר הממושך לא שבר אותי, ובס"ד מצאתי פתרונות טובים ודרכים אחרות להסתדר. חודש אדר כבר נכנס לו, והמחשב עדיין בחוץ. משאיר את הבית שמור וטהור, משאיר אותו בית.
בית שמרכיבים בו פאזלים על הרצפה ובונים מגדלים בקפלה, ואמא בסבלנות משתתפת. בית שבני הזוג יושבים לשיחה והם נהנים ממנה, סתם כך, בלי שהראש בדברים אחרים. בית שמנותק מהלחץ הסמוי של 'מי שלח ומה נכנס', והיד לא מנתבת את העכבר כמעט אוטומטית לראות מה חדש. בית שחיים בו את הכאן ועכשיו. פשוט חיים.
פתחתי דף חדש בחיים, דף הבית.
