לתגובות הקוראות
התאכזבתי מאד לשמוע שהקורס האהוב עלי לא נפתח שוב, עם שככת הקורונה והחזרה לשגרה.
בטבעי, אני שוחרת ידע ואוהבת מאד להטעין את עצמי בהרחבת אפיקים. זה החמצן שלי, פינת התאווררות השבועית שנותנת לי דלק לתפקד בכל החזיתות.
מצאתי את עצמי מדפדפת מכריכה לכריכה בעלון השכונתי, תרה אחר תחליף שימלא לי מצברים. לפתע צדה את עיני מודעה מסוגננת, שבישרה לקהל הרחב על פתיחת קורס בדיוק בנושא שמעניין אותי מאד. איזה יופי!
אני קוראת פרטים טכניים של זמנים ומיקום, ומגלה שהאוצר נמצא ממש בהישג יד – הקורס פה בבית, אצלי. בזום.
הם אפילו איפשרו, למי שאין ציוד תקשורת בבית, לבוא לעמדות מחשבים שהם מקצים במיוחד.
הכלי הזה מזמן נכנס בדלת הראשית, יצא לי לא אחת להיפגש בו לצרכי עבודה. זהו, זה נכנס, זה פה. על השולחן בסלון.
אז הנה, אפילו זמן של יציאה נחסך לי, כמה נחמד.
אבל אז הרגשתי מן עקצוץ פנימי, משהו זע שם בחוסר נוחות.
זום בשביל קורס הרחבת אופקים – מצדיק את השימוש בו??
זה מן פרצה של גדר השמירה סביב המדרון המסוכן הזה ששמו השימוש ברשת. ופרצה, כידוע, טבעה להתרחב.
היה לי רגע של התלבטות, שבו המון קולות קראו לי: די, עזבי, אל תעשי עסק… זה כל כך נכנס לכל מקום… מה יכול להיות? רק פלטפורמה מתקדמת של שידור המידע… גם מרצה פלוני ומחנך אלמוני התירו לעצמם…
הרגשתי דופק מואץ, כמו בזמן של מאמץ פיזי.
בסוף כתבתי להם במייל:
"למרות שיש לי זום ואין לי בעיה טכנית, אני לא יכולה להשתתף מסיבות עקרוניות, כי הזום נועד לעבודה בלבד".
זהו, נשארתי בחוץ. בחוץ? בפנים. הכי מוגנת ושמורה.
ומה עם האנרגיה שחייבת הטענה? אל תדאגו, כי כבר ה' דאג לי –
תוך תקופה קצרה קיבלתי עדכון שהקורס האהוב עלי נפתח שוב!
חוץ מזה היתה לי סייעתא דישמיא מיוחדת עם הצלחה בלימוד של אחד הילדים, משהו שממש העלה לי דמעות לעיניים, הלב כבר מזמן רטוב.
ולי היתה הרגשה עמוקה, שהמאמץ שהשקעתי ב'סטופ' הזה שעשיתי לעצמי, רגע לפני שזרמתי עם מה שכל כך מקובל ונח וקורץ, הצמיח גידולים נאים.
ויתרתי על ישיבה על הספה בנחת, אבל זכיתי, הו, כמה זכיתי, בנחת!
