לתגובות הקוראות
התאכזבתי מאד לשמוע שהקורס האהוב עלי לא נפתח שוב, עם שככת הקורונה והחזרה לשגרה.
בטבעי, אני שוחרת ידע ואוהבת מאד להטעין את עצמי בהרחבת אפיקים. זה החמצן שלי, פינת התאווררות השבועית שנותנת לי דלק לתפקד בכל החזיתות.
מצאתי את עצמי מדפדפת מכריכה לכריכה בעלון השכונתי, תרה אחר תחליף שימלא לי מצברים. לפתע צדה את עיני מודעה מסוגננת, שבישרה לקהל הרחב על פתיחת קורס בדיוק בנושא שמעניין אותי מאד. איזה יופי!
אני קוראת פרטים טכניים של זמנים ומיקום, ומגלה שהאוצר נמצא ממש בהישג יד – הקורס פה בבית, אצלי. בזום.
הם אפילו איפשרו, למי שאין ציוד תקשורת בבית, לבוא לעמדות מחשבים שהם מקצים במיוחד.
הכלי הזה מזמן נכנס בדלת הראשית, יצא לי לא אחת להיפגש בו לצרכי עבודה. זהו, זה נכנס, זה פה. על השולחן בסלון.
אז הנה, אפילו זמן של יציאה נחסך לי, כמה נחמד.
אבל אז הרגשתי מן עקצוץ פנימי, משהו זע שם בחוסר נוחות.
זום בשביל קורס הרחבת אופקים – מצדיק את השימוש בו??
זה מן פרצה של גדר השמירה סביב המדרון המסוכן הזה ששמו השימוש ברשת. ופרצה, כידוע, טבעה להתרחב.
היה לי רגע של התלבטות, שבו המון קולות קראו לי: די, עזבי, אל תעשי עסק… זה כל כך נכנס לכל מקום… מה יכול להיות? רק פלטפורמה מתקדמת של שידור המידע… גם מרצה פלוני ומחנך אלמוני התירו לעצמם…
הרגשתי דופק מואץ, כמו בזמן של מאמץ פיזי.
בסוף כתבתי להם במייל:
"למרות שיש לי זום ואין לי בעיה טכנית, אני לא יכולה להשתתף מסיבות עקרוניות, כי הזום נועד לעבודה בלבד".
זהו, נשארתי בחוץ. בחוץ? בפנים. הכי מוגנת ושמורה.
ומה עם האנרגיה שחייבת הטענה? אל תדאגו, כי כבר ה' דאג לי –
תוך תקופה קצרה קיבלתי עדכון שהקורס האהוב עלי נפתח שוב!
חוץ מזה היתה לי סייעתא דישמיא מיוחדת עם הצלחה בלימוד של אחד הילדים, משהו שממש העלה לי דמעות לעיניים, הלב כבר מזמן רטוב.
ולי היתה הרגשה עמוקה, שהמאמץ שהשקעתי ב'סטופ' הזה שעשיתי לעצמי, רגע לפני שזרמתי עם מה שכל כך מקובל ונח וקורץ, הצמיח גידולים נאים.
ויתרתי על ישיבה על הספה בנחת, אבל זכיתי, הו, כמה זכיתי, בנחת!"לא כל כך הבנתי מה זה קשור לשמורה" אמרה לי חברה אחת על המכתב המרגש של הגר"ח קניבסקי שליט"א, "שמורה זה בדיוק קהל היעד שמשתמש ב'נגע צרעת של האינטרנט וסייעתו… ולכן צריך להתרחק מזה כבורח מפני האש…'. מעניין שכתבו דבר כזה בדיוק על שמורה…", כך היא העלתה באוזני את הרהוריה, "הייתי אומרת שזה ארגון שנותן חוסן לנשים, שכורח המציאות אילץ אותן לצאת לשוק המעורב, דברים בסגנון הזה".
אז נכון שגם 'הסגנון הזה' הוא נכון, אבל גם 'להציל רבבות נשים שלא יפלו ברשת היצר הרע הלזה' הוא נכון מאד. והסיפור שלי יעיד. הוא לא ממש על ניתוק של אינטרנט, ב"ה זה היה ברור לנו מהתחלה. אבל גם מייל הוא נספח נכבד מהרשת הזאת…
כי דווקא אנחנו, שחלק נכבד מהיום נמצאות שם, ולפעמים אולי קצת שוכחות את המילים החריפות שגדולי ישראל כתבו על זה, דווקא אנחנו אלו שצריכות יותר מכל את החיזוק הזה.
דווקא אנחנו, שנוהל העבודה בתקופת הקורונה דחף לנו את האינטרנט הביתה, חייבות הכי את החיזוק ודרבון להוציא אותו ברגע שאפשר, למרות הנוחות, הנגישות והקלות שיש לו להציע בעוד כל מיני תחומים.
ואת זה שמורה נותנת, ובגדול.
אז הכנסתי מחשב הביתה, כי רק בצורה הזאת התנהלו הקורסים שלמדתי באותה תקופה. לא היתה שום דרך אחרת להיפגש בחוץ, וגם לצאת לעמדת מחשבים לא בא בחשבון עבורי, עם תינוקת בת שנה שבילתה על הברכיים שלי בשעות הבוקר של ימי הסגר הרבים.
אי אז, פעם פעם, חלמתי על בית בלי מחשב… לצערי עם הזמן הלך החלום והתנדף לו.
סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד.
עכשיו המחשב כבר לא היה מאסט, אבל הוא נשאר נח, אז הוא נשאר.
את האינטרנט, המסונן כמובן, ניתקנו. אבל מייל? שיהיה.
הייתי קובעת דרכו את סדר היום הבא שלי, מארגנת את התורים של המטופלים, שולחת הודעות במקום להרים טלפונים, וסתם בודקת במייל בלי איזה צורך מיוחד. סתם.
כל ערב, אחרי שהקטנה נרדמה, פתחתי את המייל. מן הרגל כזה שהשתרש לו. שולחת הודעות, קוראת תגובות, שולחת שוב, פותחת עוד פעם. התמכרות כזאת. מריחת זמן לחינם.
אמרתי לעצמי שכשיגיע הערב בו לא אפתח את המייל זו תהיה חגיגה!
אבל לא זכינו לחגוג חגיגה שכזאת.
אני קוראת את הדיונים בשמורה, וכל כך רוצה להיות שם. לנתק. הדברים מובאים על במה מכובדת, בצורה משכנעת והגיונית, אני כל כך רוצה גם, ולא מצליחה. המייל זה חלק ממני, לא מסוגלת להוציא אותו!
הרצון החזק הוביל אותי פשוט להתפלל. לבקש מה' הטוב שיעזור לי! אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.
תפילתי נענה בצורת נטסטיק שבור. לא מגיב! אין לי חיבור למייל. הנסיונות להתחבר עם סטיק חילופי לא צלחו, ומצאתי את עצמי ערב שלם מנותקת. מחוברת לעצמי.
ערב נוסף עבר ככה, ועוד אחד. כמעט חודש שאני בלי מייל! מוצאת את עצמי משוחררת כמו שלא הייתי הרבה זמן, בלי הדחף הבלתי נשלט לבדוק מה חדש, בלי ה'חייבת' לראות מה ענו לי.
כמה טוב!
הצעד הזה היה נראה לי כהר בלתי עביר, ובסוף – אפילו גבעה קטנה זה לא היה.
אז תודה לשמורה, שהבעירה בי את הרצון העז להגיע למקום הזה, ותודה לה' שהביא אותי לשם.
בית בלי מחשב, חלום שהתגשם.
השארנו את התגובה בשביל להביע את המקום של האיזון הנדרש:
לתשומת לב, כותבת הסיפור מתארת שמבחינתה היתה התמכרות למייל, לצערינו זו תופעה שקיימת. מטרת הסיפור היא לשתף גבורה ויכולת להגיד "לא" למשהו שלא טוב עבורינו, כל אחת היכן שהיא נמצאת.
