נעמי ממלאה כל כך בחן את המשבצת הזאת של הסיפור, שבאמת אין לי שום צורך לצאת מאחורי הקלעים.
אבל השבוע, הסיפור שקראתי הגיע לי בנקודה כל כך רגישה בתוך סערה אישית שהייתי נתונה בה, שהחלטתי כן לבקש ממנה כמה שורות מקדימות לסיפור…
השמורה הגדלה והולכת דורשת עוד ועוד עבודה. מי שיודעת מה המשמעות של להעסיק עובדים מבינה שזאת עצמה גם עבודה… אני, למי שלא יודעת, עובדת במשרה מלאה בארגון גדול בתחום מערכות מידע. (מחשבים, מה שנקרא בפי כולן) ואת ההתנדבות שלי בשמורה אני משלימה בשעות לא שעות – שמצטברות לכמה עשרות שעות מידי שבוע.
העומסים הרבים יחד עם היעדרויות תכופות הביאו את המנהלות שלי להעמיד אותי בפני צומת החלטה:
נדרשתי להחליט בין משרה מלאה אינטנסיבית בעבודה או הפסקת עבודה.
זאת החלטה לא פשוטה,
לעזוב עבודה מסודרת ונוחה,
תחום שאני אוהבת עד מאד,
חברה נפלאה כל כך,
ותנאי שכר משופרים.
וללכת אל תחום אחר:
חברתי, מתגמל פחות ושואב הרבה יותר.
אבל מאידך, ידעתי שהמשמעות של חזרה לעבודה בתנאים שהוצבו בפניי, יש לה משמעות כבדה לגבי השמורה.
ואז הגיע אלי פתאום הסיפור.
אני יודעת שיש אלפי סיפורים 'גדולים מהחיים', אבל זה היה הסיפור שה' הטוב שלח לי ברגע של תהייה גדולה…
קראתי את הסיפור
והרגשתי,
איך הוא נוסך בי כוחות…
איך הוא זורם לי בורידים, ומתפשט בי בכל נים ונים.
תראי… אם היא מסוגלת להגיד לא לעבודה שהיא מרגישה שהיא אינה 'עבודת ה' שלה…, וכי את לא תוכלי לבחור את מה שליבך אומר לך?
הרגשתי שמשפטים כמו "אני מרגישה את המקלדת מטושטשת מדמעות" מקבלים משמעות מוחשית, ומצאתי את עצמי, ממש כמו בסיפורי 'שמורה'… בוכה מול המסך… בוכה ומתרגשת…
ואז פתאום הגיעה הארה האלוקית:
אמרתי לעצמי:
אם זה מה שהשמורה זוכה לחזק אלפי עובדות ברגעים הקשים שלהן,
איך אני יכולה – להגיד לה לא…?
כמובן שהמשכתי ללבן את העניין במסגרת המשפחה ופנינו בעלי ואני לשאול את הרב (שמנסה לסייע לנו למצוא מקור הכנסה שלא יהיה על חשבון השמורה).
הרב הדגיש לנו את החשיבות העצומה שבחיזוק האישי ובירך אותנו שאכן נזכה לברכת ה'
והכי חשוב… שנזכה לנחת רוח מילדינו היקרים…
אז הנה הסיפור,
אני עוד לא יודעת בדיוק מה יהיה איתי, ומה יהיה צינור השפעת הפרנסה שלנו חלף הפרנסה המאד יציבה היום… אבל אני מרגישה שזאת ההחלטה הנכונה,
זאת הדרך שהיא 'עבודת ה' ' האישית שלנו…
אני מקווה שגם לכן הסיפור הזה יביא חיזוק,
ושנזכה בעזרת ה' יחד להמשיך ולחזק אישה את רעותה…
לאה
הוא ביקש לקבוע איתי פגישה, המנהל שלי, ואני כבר הרחתי לאן הרוח נושבת.
אני עובדת בחברה מצויינת, עם תנאים מעולים ונוחים שפשוט מזמינים להישאר ולהמשיך לצבור וותק. אני מצידי גם עושה עבודה טובה, ההנהלה מרוצה, וגם דואגת ליידע אותי על כך.
באיזה שהוא שלב, שכבר היה ממש מזמן, הגיעה דרישה לזמינות מיידית בוואטסאפ. מבחינתי הדבר לא בא בחשבון ואיכשהו הצלחתי לדחות את ביצוע הבקשה. כך חלפה לה שנה ועוד שנה, וחשבתי שהם השלימו עם ההתעקשות שלי, ולמדו לתקשר איתי בכל הדרכים האחרות שבהם אני זמינה.
אבל העולם רץ קדימה ואפשרויות התקשורת המתחדשות כל הזמן, מתרחקות יותר ויותר מהטלפון הכשר שלי שצבר פער גדול מידי, לעומת המסכים מחליקי האצבעות. זה מה שהביא את המנהל שלי לקבוע פגישה, ולקבוע בה חד משמעית שעם כל ההערכה לעבודה המסורה שלי, לא שווה להם להמשיך להחזיק אותי לטווח הארוך עם צורת עבודה שכזו. המנהל היה החלטי ונחרץ. "יש לי בהירות בנושא" כך הגדיר את עצמו.
כשדמעות חנקו את גרוני, ד' נתן לי כח ועניתי בחזרה: "גם לי יש בהירות". ישבתי אז בסלון והבטתי על הסטנדר ועל הגמרא שמונחת עליו. הסתכלתי על ארון הספרים המפאר את הבית, ולא בגלל העיצוב או הצבע. ידעתי, שאם הדלת תיפתח בפני הוואטסאפ ומה שבעקבותיו הסטנדר לא יישאר בבית. בכל אופן לא עם אותה אהבת תורה יוקדת שיש עכשיו.
זכיתי, יש לי בית של תורה! אני לא הולכת לקרר אותו עם שום מכשיר ממכר, ולא למכור אותו בעד אף טכנולוגיה מתקדמת, הגם שהיא תנאי הכרחי להמשך העבודה. אני מכירה את עצמי סקרנית ומתעניינת ונמשכת מאד למדיה. אין לי ספק שאם הוואטסאפ נכנס אלי הביתה האטמוספירה של היראת שמים לא תישאר אותו דבר…
את כל זה קיפלתי בשני משפטים שאמרתי למנהל: "אני לא יכולה להכניס את המכשיר הזה הביתה, הוא סותר את דרך החיים שלנו". המנהל השתתק לרגע ואמר: "האמת, שאני מקנא בך. אני הפכתי להיות עבד למכשיר, והילדים שלי הרחיקו כמה צעדים קדימה…" היה זה רגע של קידוש ה' אמיתי.
אך למרות הווידוי האישי, הוא לא הותיר לי ברירה, והצומת היתה ברורה: תעברי לוואטסאפ או תעברי לעבוד במקום אחר.
אם הייתי אומרת להם כן על התנאי שהם דרשו, הייתי נשארת.
אך בחרתי להגיד "כן" לריבונו של עולם!
ההחלטה לא היתה קלה, והפיטורין צורבים וכואבים. אך לבעלי ולי היה ברור, שבית של תורה לא נצליח לשמר אם נתפתה ליפול בפח הזה. הפסדתי עבודה מדהימה, אבל החיים שווים יותר.
בערב ישבתי על הספה מול ספר התהילים הפתוח. הבן שלי נכנס רגע לסלון והסתכל עלי. הרגשתי שהלב שלי מחסיר פעימה, מהתרגשות.
ה', כמה טוב שזכיתי שהבן שלי רואה אמא מדפדפת בספר תהילים,
ולא בסמארטפון…
