לתגובות הקוראות
אני מסוג הטיפוסים שתלוי להם על המקרר הוראת קבע שצריך היה להחתים מזמן, טופס ספרי לימוד שהייתי אמורה למלא ולהחזיר בסוף שנה שעברה, ופתק עם כתובת של מתקן מיקסרים שתכננתי להגיע אליו לפני חודשיים. בקיצור – דחיינית כרונית.
לא מבהיל אותי הבלגן שנוצר כתוצאה מכך בכל מיני זירות בחיים. כזאת אני, ולמדתי להסתדר עם תכונת האופי הזאת, ואפילו קצת לאהוב אותה. כל הכבוד לבעלי שלמד גם הוא:)
מה שקרה – מצאתי את עצמי מתחילה עבודה חדשה, מקום נפלא עם שעות נוחות, תנאים די טובים וכשר מבחינת עבודה עם גברים, אבל האינטרנט… מחוסר הגנה.
מיד תכננתי שממש מהר ובהקדם האפשרי אני אבקש חסימה, אבל כמו שהצגתי את עצמי – חיה עם תפיסת זמן שלא זורמת בקנה מידה אחיד עם השעון העולמי שמתקתק בקו גריניץ', וכל התכנונים המהירים היו, למרבה הבושה, בערבון מוגבל עם הדחיינות האופיינית לי.
כלימה תכסה את פני, אבל כך השתרך לו יום אחר יום, והחסימה לא טופלה. לא שבכלל לא עשיתי כלום, כי כן שלחתי מייל לאחד האחראים, אבל מייל שנשלח זקוק ל"וידוא הגעה" ו"וידוא הבנה" ו"וידוא גורם מטפל" ו"וידוא ביצוע בפועל" וכל ה"וידואים" האלו שהתעצלתי מלעשות, הופכים עכשיו לווידויים:(
בגלל חוסר המענה ובגיבוי נלהב של יצר העצלות, הגעתי למסקנה שכנראה הנושא בעייתי והחסימה פה לא תבוא בקלות, עובדה שלא הוסיפה לי מידי מרץ בשביל לקדם את העניין.
יום אחד ניערתי את עצמי בכח: לא יתכן שאני עובדת עם אינטרנט ללא חסימה!! שום תירוץ של 'זה האופי שלי' ו'כזאת אני' לא מתקבל ולא יעמוד לזכותי – לא בשעת נסיון, ולא בשעת נתינת הדין בבוא היום.
קמתי ופניתי לאחראית המיחשוב.
תוך חמש דקות היא התקינה לי סינון מהודר על המחשב!
הייתי המומה מהקלות ומהמהירות בה טופלה הבקשה. איך גבעה קטנה צמחה בדמיוני להר גבוה.
ציפיתי להרגיש איזו הרגשה של רוממות, טהרה, ועוד רגשות ממשפחת התחושה הטובה של עשיית הדבר הנכון, אבל מה שהזדחל לו אל תוך ליבי היה דווקא רגש של… החמצה. אין יותר לעבור על כותרות חמות בחדשות, ומה יקרה אם אצטרך משהו שיהיה חסום…
מה?? זה מה שיש לי להרגיש אחרי צעד נחוץ שסוף סוף עשיתי?
הופתעתי מאד מהמתחולל בלבבי.
כששיתפתי חברה במה שהתרחש וברגשות הלב שלא הופיעו כמצופה, היא ענתה לי:
בדרך כלל כשבוחרים נכון מגיעה התחושה הטובה, אבל גם יש פעמים שלא.
קורה שהטוב הוא קשה ומציק ומעצבן, אבל הוא הנכון, ואין מה לעשות. כלומר – יש, אותו.
מדד התחושה הוא לא מבחן לנכונות המעשה.
אני בטוחה שבפרספקטיבה של זמן ההרגשה הטובה בוא תבוא,
אבל גם בלעדיה – צריך לעשות את מה שנכון, ולא לחפש אישורים בעולם ההרגשות.
הקל עלי לשמוע את דבריה, והסכמתי איתה.
מה שנכון – נכון.
