לתגובות הקוראות
הכל התחיל לא זוכרת מתי.
זה היה מן שילוב של עומס מטורף בעבודה ותלונות בלי סוף מצד הבוסית – כמה שתקתקתי הספקים היה לה מלאי של ביקורת וטענות. יחד עם זה בדיוק באותה תקופה העבירו אותי ממקום מרכזי ושוקק חיים לעמדה שקטה ובודדת.
וככה מצאתי את עצמי עובדת בלי לנשום, וכמהה לכמה דקות של פטפוט קליל ומשחרר שלא היו לי.
לא חלמתי אף פעם שאני אגלה את עצמי במקום הזה – אולי לכן היתה בי מן שאננות ש"לי זה לא יקרה" – אבל המסך הפך לי למקום מפלט, והתחלתי לשוטט דרכו
בכל פעם שהייתי צריכה אוורור והתרעננות.
ה"כל פעם שהייתי צריכה אוורור" נגרר לעוד ועוד דקות…
ככה זה כשהופכים בלי לשים לב למכורים…
תבינו, אתרי חדשות מעולם לא עניינו אותי, קניות – החלטתי כגדר שאני לא עושה ברשת, ואפילו מהצ'אט התנתקתי אחרי שהעליתן את חומרת הנושא. הייתי בטוחה שאני מוגנת, וסיפורי נפילות זה רק לכאלו שעל הגבול.
אבל הייתי שם, עמוק עמוק בהתמכרות. לאף אחד אין ביטוח.
התוכן עצמו לא היה שלילי – אינטרנט מסונן ברמה טובה, הבעיה הרצינית היתה שנשאבתי לזה בצורה שלא הייתי מסוגלת לחשוב שאני מפסיקה. כי נמכרתי אני ועצמי.
העסק הלך והסתבך יום ועוד יום ועוד יום, מנסה לעצור ולא הולך… מסוג הדברים שרק מי שחווה ונכווה – יבין…
עד שערב אחד סיפרתי לבעלי על התסבוכת. שמתי את הדברים כמות שהם על השולחן וביקשתי חבל הצלה.
50 טון של קושי ירדו ממני בשיתוף.
קודם כל הוא עזר לי להגדיר את המצב: מדובר פה בנפילה נקודתית שלא שינתה את המהות שלי למישהי אחרת. זה לא בלתי הפיך. נוצר מצב של כשל ואפשר וצריך לתקן.
כיוון החשיבה הזה עודד אותי מאד ונסך בי הרבה כח.
באופן מעשי – הוא עבר לדבר פרקטיקה – בואי נעשה עסקה.
אקדים ואומר לכן שבעלי הוא מעשן כבד. אני כבר לא שואלת כמה סיגריות ביום, בשביל לא להזדעזע… אבל הריח סיפר לי בלי מילים על הרבה עשן שהיתמר,
וזה אחד הדברים שמציקים לי מאד.
מה לא ניסיתי במשך השנים – דיברתי, התחננתי, שתקתי, ביקשתי, שבי ואל תעשי, תעשי ואל תשבי. אפס תוצאות.
ופתאום בעלי מציע: יום שאת לא גולשת אני לא מעשן!
וואוו. לא האמנתי למשמע אוזני – חלום שמתגשם…
אם קודם לא היה לי שמץ של מסוגלות לצאת מההתמכרות, עכשיו יש לי בדל. של סיגריה.
עשינו עסק.
התהליך היה קשה מאד. מאד? זו מילה חיוורת.
אבל עכשיו אנחנו חודש אחרי, הכל כבר הרבה פחות קורץ, חזרתי להיות העובדת החרוצה שמתקתקת, והניקוטין כבר לא חלק בלתי נפרד מהתפריט היומי.
אשירה לה' כי גמל עלי.
וממש בשביל להשלים את התמונה, התרחשו אצלנו בבית שני שינויים נוספים:
המתוקה שלי בת החמש נגמלה מהמוצץ בקלות ובשמחה, אחרי הרבה מאד נסיונות כושלים, פרסים ומבצעים שלא היו מספיק שווי ערך למול הפיתוי של הסיליקון האהוב,
והקטנצ'יק בן השנה ושמונה העתיק את משכנו לחדר הילדים בכיף ובהנאה, כשאצל הילדים הקודמים הצעד הזה היה כרוך בתהליך מאתגר.
שמעתי פעם שכשההורים עובדים על מידה מסויימת זה משפיע על הילדים.
לא לזה קוראים יחסי גומלין? 🙂
