- תגיות: טכנולוגיה
לתגובות הקוראות
אני עובדת בחברה חרדית לגמרי. סליחה, זה בעצם רק סניף אחד מתוך פריסה ארצית חילונית, אבל החממה אצלינו נותנת תחושה של חברה חרדית לגמרי. החברה הסביבתית אכן עונה על ההגדרה, כולן פה חרדיות, בנות שמורות ואיכותיות, ולמעט איחולי שנה טובה וחג שמח שנשלחים בתפוצה כללית – אין שום אזכור ורמז לכלל ההרכב האנושי של החברה. כל סניף מתקיים לעצמו.
חסימה היא כמו כסא ומסך: ברור שמקבלים, אין צורך לנדנד או להתחנן. האמת שהיא לא בדיוק כמו, כי כן צריך לבקש.
ואת זה משום מה פספסתי.
לא יודעת למה לא בדקתי מיד בהתחלה, בעצם כן יודעת למה: כולן פה כל כך טובות וערכיות – היה ברור לי שכל המחשבים חסומים.
לא ביקשתי – לא קיבלתי. כששמתי לב שאין לי חסימה, שמתי לב גם שזה נח לי מאד – יכלתי בקלות לעדכן את שעות העבודה, במקום לחבר את קורא הכרטיסים ולהיכנס לתוכנה פנימית מיושנת ואיטית. כולן שנאו את דיווחי הנוכחות האלו, ורק לי זה רץ בשניה – עדכנתי ישר לתוך האתר המהיר והחדשני.
חוץ מזה לא השתמשתי ברשת בכלל. בשביל העבודה השוטפת יש מערכת מובנת, ואין צורך בכלל בגישה לאינטרנט. ידעתי על הסכנות האורבות ברשת ולכן נשמרתי מאד: לא נכנסתי לאתרים, לא ערכתי קניות, לא בדקתי מזג אוויר, וגם לא זמני אמת של תחבורה ציבורית. השימוש היחיד היה עדכון שעות עבודה. זהו. איתי בתיק הגיע הנגן, ואפילו שירים לא שמעתי מהמחשב.
היו כמה בנות ששמו לב שאצלי הכל פתוח, ומפעם לפעם ביקשו להיעזר בי – יכולה שניה לבדוק לי שעות קבלת קהל של משרד X? אפשר כמה דקות לחפש משהו ביד2?
הייתי נדיבה, ונתתי. הייתי גם ישרה, וכשהחיפוש ארך כמה דקות קיצצתי את זמן ההפסקה שלי.
שמתי לעזור והרגשתי גיבורה גדולה: הרשת פתוחה ואני לא משתמשת! למרות שעמוק בפנים, בתוך תוכי שאלתי את עצמי: מי ביקש ממך להתגבר?… תחסמי ודי.
הרבה דרכים לו, ליצר הרע, אחת מהן סחבת שמה. סתם גררתי את עצמי יום ועוד יום בלי לעשות כלום בעניין. בשביל לרפד לי את הדרך דאג היצר מידי פעם לשמח אותי ב"חסד" שאני עוזרת לסביבה, ו"לסובב" אותי שזה לא כזה נורא, כי לעצמי אני לא פותחת כלום. לקינוח הוא הזכיר לי את הנוחות של דיווחי הנוכחות.
ואז הגיע ראש חודש אלול.
עם רוח הטהרה שמושפעת עלינו מלמעלה,
עם הרצון הטוב להשתפר, להתנער ולחשבן את דרכינו ומעשינו,
עם תקיעות השופר שהן חלק מאווירת הבוקר והאלול כולו,
ועם משפט אחד נוקב, שאמרה לי חברה ממקום אכפתי ואמיתי:
מישהי ביקשה לחפש משהו על המחשב שלי, ואחת אחרת אמרה:
"האמת, שרי, לא מתאים לך. איך את משאירה את האינטרנט על המחשב?"
הייתי בהלם כמה שניות, אבל המשפט הזה ניער אותי: "צודקת. אני עכשיו מטפלת בזה".
10 שניות אחר כך שלחתי מייל עם בקשה לחסימה.
תודה, אפרת, זה היה ממש בזכותך.
יש כל מיני אמצעים שאנשים יתעוררו ויקלטוווו—
בדרך כלל שופר הוא קרן של איל, לפעמים הוא משפט מנער.
יש משפט תקוע, ויש משפט תוקע:)
