לתגובות הקוראות
יום ראשון בערב, אני ביציע השמאלי. ישבתי שם מהופנטת, בולעת בצמא כל מילה. מקשיבה מרותקת להתמודדויות המסעירות, ולנקודת האמת ששפכה אור גדול. מעניין אם אי פעם הכסאות של בנייני האומה שמעו שיח סמפוזיוני מרתק ומחזק שכזה.
פתאום עברה לי מחשבה בראש: נחמי, אם היו מעלים אותך על הבמה, מה היית מספרת? בדמיוני שושי ברוידא מגישה לי את המיקרופון, אחרי שהשחילה משפטי קישור קולעים לדרמה שאני הולכת לשפוך.
נו, מה היית מספרת? אין תשובה ברורה.
אין לי מה לספר. אני עובדת בחברה חרדית למהדרין, סינון הכי חזק למחשבים, הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים. נשמע מושלם, לא?
כנראה שלא, כי השאלה הזאת המשיכה לכרסם בי כל הדרך חזור, ובסוף הנסיעה ידעתי: הסטטוסים!
בעבודה אני נאלצת להשתמש בוואצאפ. מראש שאלתי רב, וקיבלתי היתר. כמובן מכשיר מסונן, שאפילו אופציית שיחה אין בו. הכי מסונן שיכול להיות. אבל אז היו בעיות עם החסימה והחליפו לאופציה אלטרנטיבית, יחד איתה הגיעו הסטטוסים.
מי שמכירה יודעת כמה זה מרתק, מושך, סוחף, ממכר…
היה לי לא טוב עם זה, אבל איכשהו התעלמתי מזה, והמשכתי לעבוד ככה. באיזה שהוא מקום היה לי קשה להיות מספיק אמיתית עם עצמי ולהודות שאני גם קצת נהנית מזה… האמת שגם אני הכי צעירה שם, אז פחות נעים לי להכניס את עצמי למקום של הצדיקה שדואגת יותר מכולן…
והנה הגיע הערב האדיר הזה, עם כל כך הרבה חומר למחשבה ולחיזוק, וטלטל אותי. אור הזרקורים שהאירו את הבמה סנוור אותי חזק, עמוק בלב. אחרי לילה שחציו עבר עלי בהתהפכות במיטה, פניתי בתפילה חמה למי שהביא עלי את הנסיון, וביקשתי כח ושכל לעשות את הדבר הנכון.
למחרת בצהרים ניגשתי לזאת שאחראית על הנושא במשרד, וביקשתי שיטפלו בזה.
ההר הגבוה שהצטייר לי בדמיוני – התמוסס.. היא נענתה בחיוב לבקשה, ואמרה שאם זה באמת חשוב לנו – היא תטפל בזה מיד, ובעז"ה בקרוב הסטטוסים ותמונות הפרופיל יהפכו ללא נגישים.
בזכותכן קיבלתי כח! משלכן קמתי ועשיתי מעשה.
לא יודעת איך להודות לכן עלי הכנס האדיר שהשפיע עלי מאד!!
ורק המילים של "מודה אני" קיבלו עוד נופך של משמעות, שהחזרת בי נשמתי.
