לא קל להיות חרדית במקום העבודה המעורב והמגוון שלי.
יש ימים מסוימים בשנה בהם קשה עוד יותר.
ימים להם הציבור הכללי במדינה מייחס חשיבות עצומה, ואילו לי הם מעיקים ומזמיני דילמות.
משהו במנגנון כאן כל כך השתבש, שבמקום שישלחו לי (ולכל מי שאיתי בסירת ההצלה…) זר פרחים מידי בוקר – על עצם העובדה שאנחנו מחזיקים את העולם – אני מרגישה לפעמים שאני מפריעה כבר בעצם קיומי. הנוכחות השקטה שלי פתאום מזדקרת יותר, בולטת יותר. הבדלים שאנו מטאטאים כל השנה בשתיקה מתחת לשטיח עבה של ענייני עבודה, יוצאים לאור השמש ומקבלים כעת צבע וצורה.
כולם בחולצות לבנות, יש מתח מעיק, צלילים, אמירות, יחד תומך ומזדהה. וזו רק אני שמנותקת. אני יודעת, זה הנסיון שלנו בדור הזה – להרגיש את הרוח הזו, שאלו הבנים שלהם שמוסרים נפש, בעוד הבנים שלנו עמלי התורה או בעלי, "מתפנקים" בישיבות. (ולא. אני לעולם לא אבין למה כל התל אביבים שיושבים ביחידות הייטק או חטיבות תקשורת ממוזגות, יוצאים מן הכלל הזה…)
אף אחד לא אומר לי כמובן מילה, אבל האוויר לא זורם במשב של יום רגיל. אני משקיעה את ראשי ורובי במסך ומנסה לתקתק עבודה כרגיל. או, הנה מגיע הזימון במייל. הודעה מעוצבת, רשמית ומנוסחת באופן מאד מחייב: יש טקס. כל שנה יש טקס. זה מה שהם עושים, ככה זה אצלם, השאלה איך זה אצלי.
ככה זה היה לפני מספר שנים, כשעוד הייתי חדשה פה. הכל היה לי זר ומשונה. לא הכרתי כלום, נחתתי לכאן ישר מבני ברק, שם לא הכרתי מעולם טקסים כאלו ודומיהם. ראש הצוות שלי הודיע מראש שניפגש כולנו בטקס. הוא גם ביקש שמי שרוצה להשתתף ולשאת דברים, שירשם דרכו בלו"ז של האירוע. הסתקרנתי, גם קצת חששתי, והחלטתי לחכות ולראות איך הדברים מתפתחים.
עשר דקות לפני השעה המיועדת התחילה נהירה רבתי במסדרונות. החדר התרוקן, ורק אני נשארתי לאכלס את העמדה שלי בהיסוס. אנשים שחלפו על פני החדר הביטו בי במבט נוקב, וכשראש הצוות שלי נעמד בפתח ורק ראיתי את מבע פניו, הבנתי שאין לי כאן יכולת לפסוח על שני הסעיפים. אם אני לא רוצה לרמוס כאן את רגשות הציבור אני חייבת לבוא ולהיות חלק. כאילו. לעמוד מהצד, אבל להיראות כאילו אני יחד. יש גבול לאיך יכולה להצטייר פה, גם 'להשתמט' וגם לא לכבד- זה מוגזם, לא?… קמתי והלכתי.
מה אומר על הטקס? היה מביך. הם עמדו דום, אני עמדתי בעמידת פרווה כזאת, בינונית, שאפשר לפרש לכל מיני צדדים. הם הרכינו ראש, אני לחשתי פרק תהילים. רק ה' יודע כמה כואב לי על כל אבידה של יהודי, על צער של משפחות. אני לא צריכה להצטדק או להסביר, או לספור להם את כמות פרקי התהילים שנשאתי מעומק לב לשלומם, או את הדמעות והנשיאה בעול עם כל הודעה כואבת. אני יהודיה, ומגיל אפס מחונכת לערבות הדדית עם כל ישראל, לאכפתיות, לחסד, ולתפילה על כל יהודי שנתון בצרה או בצער. במקסימום שאפשר. ועדיין, לא הבנתי מה בדיוק אני עושה שם, ואת מי העמידה הנבוכה שלי אמורה לנחם או לשמח.
אחר כך התחילו המילים והנאומים. כל מיני מילים שנחצבו מתוך הלב בסגנונות ביטוי שלא הכרתי, יחד עם תכני לוואי שהייתי ממש מוותרת עליהם. שמעתי כל מיני משוררים שאינני רגילה לקרוא את שיריהם ולא כיוון שאינני חובבת שירה. זעתי מרגל לרגל באי נוחות, אבל הרגשתי שאין דרך לעזוב את הסיטואציה. את השירה המשותפת בציבור שארגנו שם עוד שרדתי איכשהו, כשלחיי בוערות בסומק שלא הרגשתי מימי, אבל כשפתחה מישהי "דוקאית" יותר בקטע בוטה הכולל דברי כפירה והתרסה כלפי מעלה- ידעתי שזה הזמן עבורי לעזוב, ומיד. פסעתי חרש פסיעה אחת אחורה, ועוד אחת, וכשהגעתי לשולי הקבוצה ניצלתי רגע של הסחת דעת והתגנבתי משם. יש דברים ששום סבון לא יכול לנקות מהנפש. אני לא דנה אף אחד מאחים שלי, מבחינתי תינוקות שנישבו. כל כך כואב שבניסיון הגדול אליו נקלעו, גם אין לעזרתם שביב אמונה שתעזור להם להתמודד. אני רק שומעת את קולה של נשמתי שלי שקוראת אלי בקול גדול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד".
זהו, זה הטקס הראשון והאחרון שחוויתי מקרוב. מאז לא דרכתי כאן ביום הטעון הזה. יודעת שלפעמים אי אפשר להיות ולא להיות. כנראה שצריך לוותר. לפעמים עבדתי מרחוק, לפעמים איחרתי איחור משמעותי שספגתי על חשבוני הפרטי, או אפילו הפסדתי יום עבודה.
אני רואה בכך את התפקיד שלי ביום טעון כל כך לרבים מעם ישראל: משתתפת בכאב, אך לא משתתפת בצורה שבחרו לציין אותו, וגם כואבת את כל הגלות הזאת. לא רוצה לפגוע ברגשות, אך גם לא מוכנה לוותר על טוהר הנשמה והאמונה. ומתפללת, מתפללת מאד יחד עם כולם לגאולה השלמה. והאמיתית.
