יש דברים שהם עניין של גיל. פעם חשבתי שבניה אישית, חינוך וערכים הם מהסוג הזה. קונים אותם בתחילת החיים ואחר כך הם נשארים תמיד. מה כל כך משנה המסגרת בה אני רוצה ללמוד מקצוע? אני כבר מבוססת בחיים, יציבה בדעותיי, סיימתי עם תהפוכות גילאי העשרה ממש מזמן, הקמתי משפחה, ברוך ה', ואני רק מעוניינת בלימודים מקצועיים.
לא ראיתי צורך משמעותי לוודא שמקום הלימודים תואם להשקפת העולם התורנית.
די, גדלתי. את החומר המקצועי אני לוקחת, מה שלא יתאים אשאיר בחוץ. כך חשבתי בנאיביות.
אבל האמת המרה והכואבת טפחה על פני מהר מאד.
יום יום שמעתי דיבורי כפירה, זלזול בלומדי התורה, רמיסת ערכים ודעות עקומות. כמה שניסיתי להתעלם בתחילה, זה היה חזק ממני. נכנסתי למערכת שכולה רוחשת בוז לאמונה, הכל ניתן לערעור, ומשפטי הארס חלחלו בי פנימה, אם רציתי ואם לא.
הפכתי ליהודייה קרה.
שמרתי שבת באותה צורה, פתחתי סידור באותם דפים, המשכתי לחיות כמו קודם, אבל בפנים חוויתי נתק אמיתי. קשה לי להוציא את המשפט הזה, אבל הוא תיאור מדויק: הייתי מורעלת בנשמתי.
רציתי לספר לילדים שלי סיפורי צדיקים, כמו שהייתי רגילה, אבל לא הייתי מסוגלת. הרגשתי כזה קור עצום מבפנים. המטען החזק של היידישקייט התמוסס לו, כבר לא הייתי מחוברת.
הלימודים באו לסיומם. הם מילאו אותי בידע חדש, אבל רוקנו אותי מבפנים. לקח לי זמן לקלוט את זה ולהבין את גודל החורבן.
יום אחד חברה הכירה לי את שמורה. הרגשתי כזה אור גדול להתחבר לקבוצה איכותית וברמה, שהנושא המאחד אותה הוא רצון לעשות את הטוב ולהישאר שמורות. זה תדלק אותי בכוחות חדשים והתחיל לעורר מחדש את הרגשות שכבו.
אבל זה לא היה מספיק.
נזק עמוק קשה לתקן בזמן קצר.
הזדמנות מפתה במיוחד להירשם שוב ללימודים שיקדמו אותי חיכתה לי בסיבוב. התחלתי כבר בתהליך הרישום, כי מאד קרץ לי להתמקצע בדיוק בנושא הזה, והתנאים היו מאד משתלמים.
באותו שבוע נערכה תהלוכה מרגשת של הכנסת ספר תורה ברחוב שלי. ירדתי למטה עם הילדים ללוות את התורה הקדושה בדרכה לארון הקודש. האורות והשירים חדרו לי לתוך הלב פנימה, כמו שטפו אותי במפנים, ואז החלטתי לרדת מהלימודים. לא רוצה לחזור למקום המנוכר שהייתי בו.
מעניין אם תורמי ספר התורה מעלים בדעתם את גודל ההיקף של התרומה שלהם…
הדמעות נצצו לי בזווית העין והתפללתי מעומק הלב, מכוונת חזק בכל מילה: "לב טהור ברא לי אלוקים, ורוח נכון חדש בקרבי". הוספתי גם: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". התייפחתי אז בחשכת הרחוב למול האורות של ספר התורה.
מאז אותה בחירה הרגשתי איך נשטף לי הלב מהזוהמה והקור שדבקו בו. מישהו רחץ את נשמתי. התחילו לי חיים חדשים! ראיתי בחוש סייעתא דשמיא עצומה גם בעניין הפרנסה אבל גם בעבודת ה'. שוב בוערות בי דמעות של קדושה וחיבור. שוב יש לי מה לספר לילדים.
וכמו מחדש, הלב נעשה טהור.
