חורף גשום וסוער הוא באמת לא זמן מתאים לטיולים, אבל כשדיברו בתחזית על השבוע הקרוב עם מאפיינים שיותר מזכירים סתיו-קליל מחורף הבוסית שלי החליטה שזה הזמן המתאים.
היא שלחה מייל לכל המחלקות שיוצאים ליום גיבוש. על סדר היום מסלול הליכה ותכנית נחמדה בסוף.
האמת, שיציאות הן לא דבר חדש אצלנו. מפעם לפעם מתקיימים סיורים לימודיים הקשורים לנושאי העבודה. ההשתתפות בהם היתה חובה, רק עם סיבה מוצדקת מאד היה ניתן להיעדר, אך ללא אפשרות לעבוד ביום הזה. זה היה חלק אינטגרלי מהעבודה השוטפת.
הסיורים אכן היו ענייניים לגמרי, בלי אווירת בילוי או התעסקות סביב אוכל. אבל הפעם הכיוון נשמע שונה לחלוטין. יציאה חברתית לכל דבר.
אנחנו קבוצה של כ15 בנות בגוונים שונים של חרדיות. היו את אלו שלא הפריע להן בכלל וזרמו עם הרעיון, והיו כמה אחרות, ואני בתוכן, שפשוט ישבנו וחיכינו שמשהו יקרה. שמישהו יבטל, שמשהו ישתנה, שהתחזית תת'גשם', ושהתכנית לא, שהטיול ירד בצורה כל שהיא מלוח הזמנים.
וזה לא קרה.
תחת זאת התקיימו דיונים מלוחששים בין החדרים שנעו בין – "מה נעשה, איך נגיד לה" ועד "אולי זה לא נורא אם נלך כולנו בקבוצה ונהיה מאחורה…" באמת לא ידענו מה לעשות.
כשלא יודעים – שואלים.
תיארתי בכמה משפטים קצרים את הסיטואציה ואת הפרטים הנוגעים ושלחתי שאלה לשמורה.
קיבלתי תשובה המביאה את דעת תורה שיציאות חברתיות משותפות אסורות. התשובה היתה כזאת חמה ובהירה, שהרגשתי שהיא נוסכת בי כוחות ומחזירה אותי לאמת הפשוטה ולהרגשה של איך בכלל אפשר לחשוב אחרת… מהמוקד יעצו לי שנתאגד יחד לכתוב למנהלת בצורה יפה את עמדתנו. (וגם ניסחו לי בסיס לפניה המורכבת הזאת:)
התקופה היתה ימים של מתח סביב פיטורין שהתרחשו, ושמועות על עוד כמה עתידיים בפתח. אף אחד לא מחפש להוסיף נקודות לרעתו, בפרט לאור העובדה שבסבב פיטורין הקודם היתה תחושה שנשלחו הביתה לא רק הלא מקצועיים, אלא גם אלו הפרובוקטורים שלא תמיד מיישרים קו עם המערכת.
למחרת שלחתי לחברותי את תשובת הרב.
שתים-שלוש הודיעו לי שכבר הצליחו למצוא תירוץ של תור שנקבע מזמן או משהו כזה וכבר קיבלו אישור לא להשתתף, כך שחבל להן ששמן יופיע במכתב, והשאר פשוט לא העזו.
נשארתי לבד להיות חתומה על המייל.
התלבטתי מאד באיזו צורה הכי נכון להעביר את המסר שלי, בסוף החלטתי לעדכן את ראש הפרויקט שלי שממוקם תחת הבוסית.
יום קודם אמרתי לו שלא אוכל לבוא מחר, כי הרב שלי אוסר להשתתף במפגשים מהסוג הזה. זה הניסוח שיצא לי, קיוויתי מאד שזה יעבור בשלום.
הוא מסר לי הודעה חוזרת מהבוסית שעלי לקחת חופש באותו יום.
וזהו.
העניין נגמר.
זהו שלא.
הבוסית כל כך נהנתה מהאירוע הראשון, ואפילו שיתפה את הבנות החרדיות שהיא לא חלמה שתהיה כזאת היענות מצידן… שביעות הרצון שלה גרמה לה לאהוב את הרעיון, והיא החלה לארגן שתיים-שלוש מפגשים כאלו בכל שנה.
הטיול הבא נקבע לסיור במוזיאון, החרדיות שוב הסתבכו, ועוד פעם נכנסו למקום הלוחץ הזה של להיות ולא להיות, להגיע ולנסות לעמוד בצד, להשתתף ולהתאמץ להישאר שקופות ושקטות…
על ההשתתפות שלי בכלל לא היתה שאלה.
ראש הצוות ווידא איתי מראש שאני אכן לא מגיעה, והודיע בשמי להנהלה.
ומה עם הפיטורין?
עברו חלפו שלוש שנים ואני עוד שם.
אבל כן התפטרתי, מהצורך להסתבך כל פעם מחדש.
ברוך ה' הגעתי לפטרון מושלם.