המקצוע שלמדתי אי אז בשנות הסמינר, התגלה כפחות רלוונטי בשוק העבודה. עם השנים נכנסתי לנישה שונה, ומצאתי בה, בס"ד, הצלחה והנאה. עבדתי כשכירה, כי להיות עצמאית היה נשמע לי קצת מילה נרדפת לחצי מובטלת וצעד לא משתלם.
המעסיק שלי היה חרדי שמור, ההתנהלות מולו היתה רשמית ועניינית, וה'אווירה המשפחתית' היחידה ששררה ביננו – שכוניתי בשם משפחה:)
לפני כשנתיים וחצי חל שינוי. אין לו תאריך מוגדר מתי בדיוק הוא קרה, כי הוא התמשך בתהליכיות שקטה שכזאת, אבל אפשר לומר בוודאות שזה התחיל ביום בו נכנסה עובדת חדשה למשרד.
העובדת ההיא הכניסה מושגים מעולם אחר, ולאט לאט סדקה בחומות השמורות שהיו שם.
לקח לי זמן לקלוט שמשהו משמעותי מאד השתנה פה, והאמת – שגם כשקלטתי זה היה רק מעומעם בתודעה. קשה מאד להוריד לפסים מעשיים שמקום העבודה שלך הוא כבר לא שמור, כשהתברגת בו לתנאים מפנקים ולמשרה ניהולית ומתגמלת.
הפער ביני לבין המושגים ב'שמורה' הלך והעמיק, והיו רגעים שנטיתי לומר שמגזימים שם קצת. נו, באמת. הבנות חלקן, במחילה מכבודן, מקצינות יותר מידי. אולי בכלל מדובר ב'צו"ליות' של הסמינר…
אף פעם לא גררתי את העכבר שלי ל'הסר מרשימת התפוצה' של שמורה, כי סך הכל רציתי לנשום אוויר פסגות, אפילו אם אני מתהלכת לי בקטע המישורי, כך חשבתי לעצמי. מה גם – שבעלי היה שבע רצון שאני מחוברת, אז נשארתי. למה לא לשמח אותו.
לאט לאט התחברתי יותר לסיפורים של שמורה, ומצאתי את עצמי ממתינה לימי שלישי… נהניתי מהכתיבה, וזה גרם לי להמשיך לקרוא, ובלי משים גם להתחבר לתוכן.
אחרי תקופה ארוכה התחילו לנקר בי תהיות… הי, איזה נשים גדולות יש פה! איך הן זוכות ומקפידות. מיקמתי את עצמי במין שטח אפרורי שכזה – לא מספיק ערכי ומרומם כמו הסיפורים בשמורה, אבל גם לא ראיתי את עצמי ממש במצב בעייתי.
עד שנרשמתי לקבוצת מיילים נוספת – של הלכות הנוגעות לענייני עבודה.
נהיה לי שחור בעיניים. מה שראיתי עד עכשיו כשטח אפרורי, וענין של חומרה ודרגה – הפך פתאום להלכות ברורות. אסור. יש להיזהר. טוב להימנע. מישהו הציב מולי גבולות ותמרורים.
ואז עזבה עובדת. אחת שהיתה לי ידידת נפש. היה קשה לה להמשיך במקום הזה, שהפך עם הזמן לבעייתי מאד. זו היתה רעידת אדמה בשבילי, אבל בכל אופן בחרתי להישאר שם, בין ההריסות, ולנמק את עצמי בכך ש: טוב, היא לא וויתרה על משכורת בסדר גודל שלי, ואני אשתדל מאד להיזהר.
באמת שנזהרתי. אבל נשמתי אוויר מקולקל. מסוג כזה שגם מסכת קורונה (מה זה?:)) לא עוצרת בעדו.
אחרי תקופה עזבה מישהי נוספת. ושוב אני עם אותם תירוצים ואותה מחשבת תנחומים שאני אתעקש לשמור על עצמי.
יום אחד כתבה מישהי בשמורה משפט שתפס אותי מאד.
לא זוכרת ניסוח, כן זוכרת את הרוח.
היא טענה שנשים מספרות על הפי אנד. ושהוא לא תמיד נראה לעין.
הנהנתי לעצמי, למודת חינוך שאכן החיים אינם מחזמר של מסיבת בת מצווה.
וגם ההיא מהעיירה של פעם, ברגע של ניסיון לא ידעה שאי פעם ישוררו על במות את סופה השמח.
זה היה רגע בו כתבתי לעצמי "END"
מחליטה סופית שאני עוזבת.
בעשרה ניסיונות התנסיתי (לא אומרת שעמדתי בכולם)
עד שסוכם על סיום ההעסקה.
בצעד שמימי לא מובן, קולגה מהעבר זימנה לי לקוחות.
שאוכל לצוף מעט מעל המים.
היום, ב"ה עצמאית.
שכירה בבית מדרשו של השם.
מקבלת משכורת לא בעשירי, אך יודעת שבכך מקיימת את עשרת הדיברות.
אין לי הפי אנד לספר.
כי את הסיפור שלי אני כותבת בכל יום עם נס חדש ושמח משלו.
רוצה מאד להודות לכן, חברות שמורה, שנתתן לי כח,
ששמרתן על עצמכן ועלי.
וכל סיפור מרומם, וכל תגובה מחזקת שהשפיעו עלי עוד טיפה ועוד טיפה,
הזכירו לי את טיפות המים שהיו המחשה מחזקת לרבי עקיבא בדרכו לשינוי הגדול בחייו.
לפעמים להשתנות 'טיפה' הכוונה לעשות מהפך:)
