לא עוד הרבה זמן נותר עד שהשחר יפציע.
אני יושבת עכשיו לפנות בוקר וכותבת, אחרי הרבה התלבטות אם לשתף או לא, אבל גם אחרי הכנס האדיר של ה"יהיו לרצון", ואחרי שראיתי מה רב כוחו של שיתוף וכמה השפעה לטובה וחיזוק קיבלתי מאותן נשים יקרות שעלו על הבמה וסיפרו את סיפורן האישי.
אז אם אפילו אחת תתחזק מזה – שווה לי.
הייתי שם. אחת מתוך מאות הנשים שהשתתפו בכנס המרומם "יהיו לרצון"… הסיפורים שעלו על הבמה בשילוב הדי ההרצאות והצלילים שהתנגנו ברקע חדרו עמוק לליבי, נתנו לי ניעור כהוגן והוציאו אותי טובה יותר, רוצה יותר…
שמי רחלי. נעים להכיר.
מאמינה שהרבה מכן מכירות את השם שלי מהפרסומות שרצות עכשיו בעיתונות. אני מנהלת בית ספר גדול לאומנות, ארבעה סניפים, עשרות קבוצות ומאות תלמידות. עכשיו זו עונת הרישום הבוערת ש"סוגרת" לי חשבון לכל השנה כולה.
רק שתבינו, השקעתי עשרות אלפי שקלים בפרסומות, ואני שמחה מכל טלפון שמתקשרים לברר ולהצטרף, כי בתחום הזה – כל השנה עובדים קשה, אבל הימים האלו זה הזמן הקריטי. הרישום.
מבחינת סביבת עבודה – בתור מנהלת של כל העסק הזה – יש לי תנאים מעולים: אני עובדת מהבית, אין לי בוס מעלי, אין לי אינטרקציה עם אנשים שלא לרוחי, אבל לגבי שעות העבודה – פה המוקש הגדול: כעצמאית שעובדת מהבית, צריך כח אדיר בשביל לדעת לשמור על איזון נכון של המשוואה הנעה ומטלטלת כל הזמן: "בית-עבודה". כל שעת עבודה היא רווח נקי, כל שיחת טלפון שווה לי, כל השקעה היא התקדמות וצמיחה, וככל שהזמן המוקדש לעבודה גדל – העסק שלי משגשג יותר ויותר.
אבל סך הכל אני כל היום בבית, הילדים איתי, רואים אותי, חיים איתי.
ישבתי בכנס ושמעתי את הסיפורים היוצאים מהלב, של אותן נשים יקרות שנמצאות יחד איתי בזירת ההתמודדות, ודמעות זלגו מעיני.
אני כל היום בבית. וכל היום בעבודה.
הילדים איתי, והראש שלי בעבודה.
רואים אותי, ואני בטלפונים של שכנוע והסבר.
חיים איתי, ואני רק במתח כמה כבר נרשמו.
פתאום כל כך כאב לי הנתק הזה שיש לי מהם. גם בשעות שהם בבית, אני כל כך מחוברת לעבודה. בטלפון, במחשב, ברישום, בעדכונים.
חשבתי שלעבוד עם הילדים זה עובד. התברר שזה יותר מידי "עובד"…
איפה האמא הטובה והמסורה ששאפתי תמיד להיות? איפה האמא החמה והביתית שרקמתי לי בחלומות?
ישבתי באולם והרגשתי שאני חיבת לעצור את הדמעות ולעשות מעשה …
חזרתי מבולבלת הביתה… דבר ראשון רצתי לילדים המתוקים שלי, שנמו את שנתם בשלווה במיטות, ופשוט בכיתי והבטחתי בלחש לי ולהם: "אני חוזרת להיות אמא הכי שלכם בעולם!"
כל הזמן שאני כותבת המקלדת רטובה…
בעלי לא הבין מה קורה איתי. הוא שלח אישה מאושרת לאולם והיא חוזרת בוכה—
שיתפתי אותו בסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, ומההחלטה הנחושה לשינוי בעבודה:
בשעות שהילדים בבית – הפלאפון סגור…
אולי זה נשמע פשוט בשביל רבות מכן, אבל בשבילי זה יכול להיות נזק עצום, כי לעסק שלי יש הרבה מתחרים, ומי שלא עונים לה – מדפדפת לעמוד הבא בעיתון, והפסדתי תלמידה.
בעלי החליט שהוא מגבה את ההחלטה למרות שהיא לא קלה בכלל…
בתקופה הזאת יש לי מינימום עשר שיחות נכנסות לשעה אחת, ושעות אחר הצהרים הן שעות מצויינות לרישום. אז אני מחזיקה מזכירה ששולחת לי במייל את השיחות שפספסתי, וכמובן חוזרת לכולן, בתקווה שעדיין הן יהיו רלוונטיות…
זו החלטה קשה מאד בעבורי, ואין לי ספק שד' שמח ממנה וממני. אני מחזקת את עצמי שד' הוא המפרנס, ומזונותיו של אדם קצובים לו, ומה שנגזר עלי (וייגזר בעוד שבוע לשנה הבאה…) – יגיע גם עם קיצור שעות העבודה.
אני בוכה מהתרגשות, שמהולה בה שמחה וקושי. תתפללו עלי שאצליח לעמוד בגבורה בנסיון הקשה והמפתה הזה… והעיקר שאצליח מתוך שמחה ולא מתסכול או הרגשת מסכנות של "אין ברירה, צריך להתייחס עכשיו לילדים".
הלוואי שתמיד המשפחה היקרה שלי תהיה בראש תרתי משמע, והעבודה – כבודה במקומה יונח ולא בשום מקום של משהו חשוב ויקר יותר.
החיים הם בית ספר. כמה אומנות צריך ללמוד בשביל להתנהל בהם נכון.
תודה ענקית על הכנס המיוחד שעורר אותי ונתן לי שיעור רב עוצמה באומנות הזאת!
מזדהה? את איתי ב"כיתה"? אשמח מאד לשמוע תובנות ועצות!
תודה מראש,
רחלי.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.