השעה 00:40. אני עוזבת את ביתה של המנהלת החדשה אחרי ערב שלם של דיונים וקידום פרוייקטים הממתינים לנו בקנה.
רגע לפני היציאה אני מעדכנת אותה בכמה מילים בסיפור של השבוע ומקנחת באנחת צער ובשיתוף של כמה קשה לי להיווכח שעבר הערב ולא… לא הספקנו…
לא הספקנו בכלל להעלות על נס ולשוחח ב'שמורה' על השבוע המיוחד הזה שכלל ישראל חווה – באירועי סיומי הש"ס.
איך אפשר בלי טפיחה על שכמן של כל אותן נשות חיל שעמדו יום אחרי יום מאחורי הבעלים?
איך אפשר בלי מילת התרגשות עם כל מי שזוכה ובביתה פתחו השבוע 'דף חדש'?…
איך אפשר בלי… 

אני מגיעה הביתה ושניה לפני שאני חותמת את היום אני מציצה שוב לתיבת הסיפור.
מציצה ומשתאה…
מעבירה לכן את הסיפור המדהים הזה בלי לדבר עליו מידי הרבה…
הוא חזק מכדי לגמדו במילים:

שמורה.
במבול.
במובן הכי פשוט יותר של המילים.
אני מנסה לסדר את המילים והכל עוד חי ופלאי ונרגש לי מול העיניים…
אנסה לשתף אתכן בסיפור לפי הסדר:

אתמול זכיתי להיות שותפה לסיום הש"ס של בעלי. אני בטוחה שרבות מכן יכולות להבין אותי עד כמה הארוע הזה מרגש מהמקום הכי עמוק בנפש… הש"ס כזה ענק, והלימוד מורכב מכל כך הרבה רגעים וסוגי ימים… הרגע הנשגב הזה הוא תוצאה של עמל, התמדה, עקביות ורצון אדיר שב"ה זכינו להגשים…

השקעתי המון כי רציתי בכל ליבי שיהיה אירוע שיתן ביטוי לאושר, לספוק, להערכה ולתודה לה' שזכינו להיות מלומדי התורה הקדושה.
היה ערב מרגש עד דמעות. קשה לי לבטא במילים את החשמל באויר…. המתיקות… הרוממות…
הלכנו לישון מוצפים בתחושה המענגת של "קירבת אלוקים לי טוב"
ככה, זוג שלא יודע כלום…
מה מחכה לנו אוטוטו…

לילה.
הבית דומם, כולם ישנים. ורק אני לא מצליחה להירדם…
תבינו, אני אחת שנדודי שינה הם ממש לא התחום שלי… זה אף פעם לא קורה לי, פוגשת את הכרית וצוללת לשינה… ואתמול, השינה ממני והלאה…
נכון, ההתרגשות תוססת בקרבי, אבל במקום שהיא תרגע – היא ממשיכה לבעור.
מתהפכת מצד אל צד אל צד אל צד… די! לכמה צדדים אפשר להתהפך???

משהו 'חזק ממני' נדלק לי מבפנים ואני קמה ממיטתי.
אני… מי היה מאמין… זאת שהכי לא מוגדרת כ'ציפור לילה', זאת שתמיד לילה מוקדש אצלי לשינה… פתאום קמה חרש ומטיילת בבית. אני בכלל לא מכירה את התפאורה הזו השוררת בחצות, מדליקה את האור בסלון ומגלה את הבלגן.
אני אומרת לעצמי שמחר מגיעה העזרה ויאלה… לחזור למיטה…
אבל קול פנימי אומר לי: לא!
אני מרגישה ש'בא לי' ממש ממש 'בא לי' לפנק את בעלי שיקום מחר לבית מסודר. מתפשטת בי תחושה כזו של רצון עז להכין לו הפתעה מושלמת:)
יש לי חשק כזה להכין ל'תלמיד חכם' שלי בית מצוחצח כבר בבוקר…
לא מכירה ת'צמי אבל משתפת פעולה….
בחוץ בחוץ משתוללת סופת גשמים.…
ובבית…
הכל רגוע ושליו… חמים ונעים…

השעון מתקתק

וגם אני

השעה 05:45 – אני מסתכלת בהנאה על הבית הנוצץ, ו…
בום
אדיר
מרעיד את כל הבית…

אני מחסירה פעימה. פיגוע? פיצוץ?

טסה לחדר השינה ורואה  את בעלי יושב על המיטה. יושב בפה פעור ובעינים קרועות לרווחה – מסתכל למעלה.

אני מרימה עינים ומייד הן מחשיכות לי…..

התקרה שלי נפלה!!!!

לא… זאת לא מליצה… זה פשוט מה שקורה כאן בבית המוגן והחמים שלי…

בתקרה יש חור גדווול!!

ולאן התקרה נפלה?

למיטה שהייתי אמורה לישון בה בשעה כזאת של לילה…..

על הכרית שלי מונחות אבנים

 במקום של הלב אבן משוננת…

הראש שלי לא אמור היה לקבל אותם?

או מקום אחר בי?

על המיטה שלי מונחות חלקי גבס אדמה ואבנים ממש …

ניצלתי מגזר דין מחריד!!!!!

אבאלה תודה שהערת אותי!!!

מודה אני לפניך

 שהחזרת בי נשמתי.

בחמלה.