גם את רואה בחוש את ההשגחה האלוקית המיוחדת לאוכלי המן?
שלך? של ההורים? האחים? או סתם סיפור שהתוודעת אליו?
את מוזמנת לשתף ולחזק!
המון פעמים אני שומעת נשים מגלגלות עיניים למעלה ונזכרות בערגה על החלומות שהיו להן בזמן הסמינר. מה היו החלומות שלי?
חלמתי על בית איכותי ויקר, קרוב ומחובר לאלוקים, ילדים טהורים ההולכים בדרך ה' ובעל אברך יקר מתעלה בלימודו בכולל.
ואל תרגמו אותי באבנים. כי לא, לא דמיינתי, לא שאפתי וכמעט לא הכרתי משהו אחר. רציתי בדיוק כזה – בעל יקר. לומד שלושה סדרים ברצינות, אולי גם כולל שישי שבת ואולי לא. כזה שגם לומד אבל בהחלט גם נושא בעול הבית. בקיצור, בעל 'ילד טוב ירושלים'
וזה חלום גדול ולא פשוט, וידעתי שאשרי חלקי לו אזכה…
ובמציאות. לא קיבלתי את זה…
קיבלתי הרבה יותר.
הרבה הרבה הרבה יותר.
בעל שחי את הלימוד ואת קרבת ה' – מתוך בעירה עצמית עזה.
בעל שמרגע שפותח את העיניים ועד שנעצמות שמורות עיניו הוא בלהט של תורה.
בעל שמגיע שעה לפני שבת קודש – להתקלח ולהכין נרות להדלקה.
בעל שמקדיש לשהות המשותפת שלנו (בכיף. שלא תחשבו משהו אחר!) – אבל לא יותר מעשרים דקות יקרות ביום.
בעל כזה כמו שלרבות מכן יש לחלוחית בעין רק מלדמיין את המציאות הזו.
חברות, אני יודעת שזכיתי זכות אדירה – אבל מה ש(חלקכן) מרגישות עכשיו זו אשליה. כל אחת מאיתנו נולדה לעשייה ייחודית לה בפסיפס הזה של ריבוי כבוד שמיים בעולם, ולכולנו יש את הקשיים והאתגרים שלנו.
אצלי… דווקא זה היה אתגר לא קטן.
כמובן שלא יכולתי שלא להיסחף מעלה, מעוצמות הרוח שנשבו בבית. היה לנו מעולה כזוג, עבדתי בעבודה שנתנה לי הרבה סיפוק, נולדו ילדים מדהימים (שחינוכם חשוב לבעלי והוא מקדיש להם הרבה – לא על חשבון העשרים דקות… למי שדואגת:) והיה לי ב"ה טוב בחיים.
טוב? מצויין!
למדתי להרגיש את האושר והזכות האדירה שזכיתי לה.
א…ב…ל…
כן. היה לי איזה 'ניקור קטן בלב'. ככה במקום שאפילו 'ליבא לפומי לא גלי' (-בתת מודע מה שנקרא) שאחרי הכל "מישהו חייב לי עודף". הרגשתי שאני עושה ומקריבה ונותנת, אמנם באהבה וברצון ובשמחה… אבל אחרי הכל אני ביתרת זכות.
ההרגשה הזו לוותה אותי כמה שנים, ואפילו לא תמיד הייתי מודעת לה.
עד-
עד שהוצעה לי עבודה חדשה.
מדהימה. נוצצת. שווה. איכותית. מקדמת. מתגמלת.
אבל גם דורשת מחיר. ובשיחות משותפות הבנו שאת המחיר ישלם בעיקר… בעלי.
בעלי, שגם הבין שזאת הזדמנות פז נרתם לעזור בצורה מדהימה.
אח… זה מה שהיה חסר לי תמיד:)
סוף סוף הוא רץ מוקדם בבוקר עם הילדים למעונות, הוא אסף ילדים בצהרים, חימם ארוחות (שלא בושלו על ידי:(, קנה, עזר, תיפקד… וואו!
האמת… פתאום הרגשתי שבדיוק, אבל בדיוק אל הבעל הזה התפללתי.
גם רציני, גם לומד, גם מתפקד וגם… קצת אמא:)
הסידור הזה היה כל כך אידיאלי מבחינתי ואפילו לא הקשבתי לקולות החדשים שהחלו לנקר בי: רגע… לא חבל… לא חבל שהוא מפסיד את החברותא המדהימה..? לא חבל שכך או כך?
הייתי מסוחררת ורק שעטתי קדימה במשרה החדשה.
אבל כנראה הקב"ה אהב יותר מידי את תורתו היקרה של בעלי,
יושב בשמים הביט ושחק…
פתאום התחילו לנחות עלי רצף אירועים ה-ז-ו-י-י-ם.
הזויים עד כדי כך שאני אפילו לא מספרת לכן משום שמי שכל מי שמכירה אותי תקשר את זה ישר אלי.
הילדים התחילו לסבול מתסמינים נדירים ומוזרים, פתאום התחלתי לקלוט שבית חולים זה לא רק מקום ללדת בו ילדים. התוודעתי למחלקות עגומות, שמעתי תחזיות קודרות, שנתי נדדה מכל מיני סוגי בעיות שנחתו עלינו בצרורות.
עד שכבר היה צריך להיות לא רק עיוור – אלא חסר כל רגש, כדי לקלוט שיש קשר!
פתאום קלטתי שהעובדה שאני מצליחה לתפקד ביומיום בצורה מיטבית ומפליאה, זה לא בגלל שאני כל כך מוצלחת, אלא אני מקבלת כוחות להצליח 'בשביל' הלימוד היקר של בעלי.
הבנתי בחוש מה זה 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני'…
הבנתי ששיעורי היהדות הם לא תיאוריה – אלא מציאות חיים
שכן. יש דרך מיוחדת לאוכלי המן, והקב"ה נוהג איתנו בצורה אחרת – לא רק בענייני פרנסה
זה היה לי חדש.
ומענג.
ושמח.
ותכל'ס?
לא. לא עזבתי את העבודה המדהימה החדשה, אלא פשוט שיניתי סדרי עדיפויות. שילמתי פה ושם לאנשים שיעשו עבורינו דברים, אני מארגנת מחדש את סדר היום של המשפחה כל הזמן ואני עדיין מנסה בכל יום מחדש
למצוא את השביל הנכון.
השביל שבשבילו אנחנו כאן בעולם.
