הסיפור המדהים של מנהלת החשבונות משבוע שעבר, הציף לי סיפור ישן עם ניחוח אקטואלי לפרשת השבוע הנוכחית:
שולחן שבת, בין הדגים למרק. הניגון היפה של "כל מקדש" הגיע לסיומו, ובעלי פתח בכמה מילות הסבר על פרשת השבוע – פרשת משפטים.
הוא הסביר לילדים במתק לשון מהי שפיטה לפי חוקי התורה, וכמה חמורה הפניה לבתי משפט של ימינו, המכונים ערכאות. בעלי ציטט את דברי הרמב"ם – "כל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה". ואפילו אם למעשה יפסקו כמו הכתוב בתורה – עצם ההסכמה והכפיפה לדבריהם עוון חמור הוא מאד.
בזכות 'חלקינו' של יום חמישי, יש לי הרבה פעמים מה להוסיף בשולחן שבת, אבל הפעם היה לי סיפור מיוחד לשתף את הילדים –
לפני כמה שנים החברה בה אני עובדת עברה להתנהל מול משרד עורכי דין חדש. כחלק מתהליך העבודה מולם – הם ביקשו לעבור שוב על כל חוזי התעסוקה של העובדים. שינו קצת פה ושם ניסוחים, השמיטו והוסיפו סעיפים – אך לא שינויים שנגעו למעשה. נדרשנו לעבור שוב על המסמכים ולחתום על הנוסח החדש.
עברתי על המסמך, זה היה יותר דיוק טכני של הגדרות והסכמים. אך לפתע צדה את עיני השורה הבאה:
"במקרה הצורך כל ויכוח יידון בבתי המשפט בתל אביב".
רגע, מוזכר פה בית משפט. אולי זו בעיה לחתום על סעיף כזה?
בעלי שאל רב, וקיבלנו פסק נחרץ: אסור בשום אופן להביע הסכמה ללכת לבית משפט. יש להשמיט את הסעיף או לשנות – שבמקרה הצורך יפנו לבית דין עפ"י חוקי התורה.
הייתי בטוחה שהם לא יסכימו לא לזה ולא לזה.
אך ברירה לא היתה, הרב אמר חד משמעית שאסור לחתום.
היחיד שבסמכותו לשנות משהו בחוזה – הוא המנכ"ל בלבד.
המנכ"ל, מלבד זאת שהוא דמות מאד בכירה במערכת, ולא יצא לי מעולם לפנות אליו, אין לו גם מידי הרבה סבלנות לכל מה שקשור בענייני העולם החרדי. וכך, בלב מפרפר ובחוסר נעימות גדולה פניתי אליו ושטחתי בפניו את בקשתי. זה ענין של עקרון דתי, הסברתי לו. והשתדלתי לשמור על טון ענייני אפילו שהלב שלי פעם בקצב מטורף.
להפתעתי הרבה הוא נענה מיד! והציע ניסוח אלטרנטיבי, שהפך את הסעיף לחסר משמעות. חזרתי לרב עם הנוסח המתוקן, והוא אישר שאפשר לחתום עליו.
סעיף קטן, וזכות גדולה להימנע מאיסור חמור.
עברו כמה שנים מאז, לא זכרתי אפילו את פרטי הסיפור במדויק. לא הצלחתי ממש לשחזר את ההרגשה של חוסר הנעימות, את החשש הגדול, ואת ההתפתלות הפנימית כשלא ידעתי איך בדיוק לסגנן את המילים בפניה למנכ"ל. המנכ"ל עצמו בטח שכח מכל הסיפור הזה חמש דקות אחרי שגמרנו לדבר.
אבל אני נשארתי עם סיפור אקטואלי וחינוכי, ומסר חזק מאד להעביר לילדים שלי בשולחן שבת – כמה התורה מקיפה את כל החיים שלנו, וגם כמה דברים שנראים לנו קשים לביצוע, מתגמדים ממרחק של שנים, ומותירים לנו טעם מתוק של חיבור עמוק לתורה ולמצוות.
